אם היינו נשואים היום, אז ככל הנראה היינו שולחים זה לזה, הודעה בנוסח: “מזל טוב, היום אנחנו חוגגים 30”
אולי היינו יוצאים יחד לקפה השכונתי ומציינים את המאורע בקפה ועוגה. אם הייתי ממש מתעקשת, היינו מזמינים את המשפחה המורחבת לארוחת ערב שהייתי מבשלת במטבח שלנו. אתה ודאי היית נוסע בבוקר לסופרמרקט, עם הרשימה שאני הייתי מכינה מראש ושוכח להביא פרחים…
אבל, אנחנו לא חוגגים את יום הנישואים ה 30 שלנו, פשוט כי אנחנו כבר כמה שנים לא נשואים.
הבוקר, פתחתי את אלבום החתונה שלנו, נראיתי לעצמי כמו מישהי אחרת. אולי באמת הייתה זו מישהי אחרת, אמנם אני, אבל אחרת. תמימה, נאיבית, מלאת תקוות וכוונות.
את האמת? הייתי מאוכזבת מהחתונה של עצמי. לא אהבתי את האולם המיושן עם הוילונות הכבדים, לא אהבתי את זה שאני לא מכירה את כל האורחים, לא אהבתי את כיסא הכלה שהניחו בכניסה לאולם, ועליו ישבתי ולחצתי ידי האורחים, לא אהבתי את הצלם- בעיקר את הצלם, שהעמיד אותנו וחילק לנו הוראות כיצד לעמוד ומתי לחייך…לא אהבתי את סידורי הפרחים העייפים, כאילו הובאו מהחתונה של אתמול, לא אהבתי את העובדה שתלתל סורר נתקע לי באמצע המצח וברוב תמונות החופה אני נראית סתומת עין…ובכל זאת אני נראית בתמונות, שמחה ומאושרת, פשוט כי היו שם כל החברים והחברות שלי מהבית ומהצבא, המשפחה שלי, הגדולה והמורחבת והרבה שימחה, ריקודים וכייף גדול. שבוע אחרי החתונה כבר היה כל אחד מאיתנו שקוע בעבודתו החשובה…והערב השמח הזה, לא סימל שום דבר מכל מה שעתיד היה לקרות וקרה.
שלושים שנה.
המון קרה בתקופת שלושת העשורים הללו. אני השתניתי, הפכתי לאישה שאני היום. בוגרת, מפוכחת, עדיין נאיבית אך לא תמימה…שימלת הכלה שלי, שנראתה כמו עוגת קצפת לבנה, תלוייה לי בארון, כמו מחכה לכלה המתאימה שתלבש אותה שוב.
ואני? אני כבר לא מחכה .
מניסיון החיים שלי הפסקתי לחכות. החלטתי להיות. להיות בכל יום מה שאני רוצה, לבקש לעצמי את הדברים שנכונים עבורי, כמיטב הבנתי וכמיטב יכולתי.
אז עברו 30 שנה, אני מסתכלת אל עבר ההווה והעתיד. העבר היה וקרה ואין לי יכולת לשנות משהו מן הדברים שקרו. גם אין בי צער עליהם, חבל לבזבז צער על מה שכבר קרה.
אני סוגרת את אלבום החתונה, מחזירה את השימלה לארון, משאירה מאחורי את האירוע הזה, מודה על השנים שחלפו והביאו איתן הרבה שימחה ואושר, ולצידם גדילה והבנה, קבלה והכלה, ובעיקר חמלה כלפיי מי שהיינו.
אני מאחלת לעצמי לפחות עוד שלושה עשורים מלאים בכל טוב, מעניינים ובריאים.
ועוד אני מאחלת לעצמי, לחיות בכל יום חיים מלאי עניין ואהבה .
בתמונה: אני, שמלת הקצפת, כסא הכלה וסידורי הפרחים העייפים…
תמונת הקאבר לסיפור באדיבות Photo by SplitShire from Pexels
