באויר, בים וביבשה

באויר, בים וביבשה

"נראה לי שלא נשאר כלי תחבורה כלשהו שלא נסענו בו במהלך הנסיעה הזו", סיכמה הגדולה. חשבתי על זה והיא אכן צודקת. במהלך הנסיעה שלנו לוייטנאם נסענו בכל כלי תחבורה אפשרי. במטוס, בריקשה, במונית, במיניבוס, באוטובוס, ברכבת, באופנוע, באונייה, בסירת משוטים. בקיצור... הכל. וכי מה הפלא בתכל"ס אם זה ברחובותיה הצרים של האנוי או ברחובותיה הרחבים של סייגון, כמו גם בדרכי הכפר, כל כלי התחבורה בוייטנאם תופסים, העיקר שתגיע לאן שהוא.

 

קחו לדוגמה את הנסיעה הראשונה שלנו מחוץ להאנוי. היה לנו טיול מאורגן עם מדריך ואוטובוס שהתייצב בפתח המלון שלנו ממש עם שחר, ורגע אחרי שסיימנו ללעוס את ארוחת הבוקר, הגיע לאסוף אותנו. יעד הנסיעה הראשוני היה הואה, עיר הבירה העתיקה של וייטנאם, שהוקמה על ידי אחד המלכים בעבר. אלא שהמלך הזה לא רווה יותר מדי נחת מפרי ידיו מאחר והוא מהר מאוד הורעל על ידי יועצו (איכשהו דמותו של ג'ופרי עולה מול עיני...). היועץ הזריז הזה אט אט השתחל אל מיטתה של המלכה האלמנה, כשהוא על הדרך מצליח להרעיל את כל מי שעמד בדרכו, מלבד המלכה ויורש העצר. כמובן שלבסוף הוא קנה לעצמו שליטה מלאה על ארמון המלוכה. 

 

הארמון היפה של הואה שוכן לגדותיו של נהר. והוא מלא בפסלים וכירכרות עץ מיוחדות. משם המשכנו לנין בין ביטאם קוק.  לכאורה עיירה שקטה ומנומנמת, אלא שאז מתגלה הקסם שלה. בנין בין יש נהר שעובר בין שדות האורז ובתוך סלעי גיר ירוקים מדהימים ביופיים. את הדרך בתוך הנהר ואל תוך מערות הנטיפים שנמצאות לאורכו של הנהר עושים התיירים בסירת משוטים. מי שחותרים בסירות הם איכרים מקומיים העושים זאת לשם השלמת הכנסה, כי לא תמיד קל להתפרנס מחקלאות כמו שאתם יודעים. לכן הם  מוזעקים אחת למספר פעמים בשנה, על ידי הממשלה, כדי לחתור עבור התיירים שבאים לבקר במקום. באופן משעשע הם לא חותרים עם הידיים אלא דווקא עם הרגליים אותן הם מניחים על המשוטים ופשוט מפדלים. היופי של המקום הזה מדהים, גווני הירוק שולטים הן בסלעים והן במים, והשקט שנגלה מסביב פשוט כובש. אבל כמו כל מקום יפה פשוט צריך להיות במקום כדי לחוות אותו. 

 

ביום שלאחר הנסיעה הזו נסענו ברכבת לילה לסאפה. כאן כבר הזדמנה לנו חוויה שונה. אני חייבת לציין שלי כל העניין של לסוע ברכבת לילה היה קצת טראומטי, כי עד היום אני זוכרת את נסיעת הלילה הראשונה שלי באירופה לפני כמה עשורים, שעה שמצאתי את עצמי מתקוטטת עם איזו צרפתייה זקנה על פתיחת/סגירת החלון, כשהריח החריף שנדף ממנה הפך את השהייה בקרון לכמעט בלתי אפשרית. בסופו של דבר אחרי שניסינו לערב את הכרטיסן, שסירב להיות שופט קווים עבורנו. הקיא אותנוו הקרון מתוכו ומצאנו את עצמנו צופים אל הזריחה המדהימה של חוף התכלת בצרפת. איכשהו הטראומה הזו של להתקע עם אנשים לא סימפטים וריחניים בקרון ליוותה אותי, ולכן כשהזמנתי לנו מקומות מיד החלטתי לקחת קרון שינה פרטי לי ולגדולה. מהר מאוד התברר שטוב שכך... הקרון היה אומנם נחמד אבל קטן מימדים ואיכשהו הצלחנו שתינו למצוא כל אחת את מקומה בו ולהניח את הראש. 

 

מה שהיה קצת משעשע בעיני הוא שמסילת הרכבת המובילה לסאפה עוברת ממש ליד ביתם של התושבים בהאנוי, ואיכשהו יש לך את ההרגשה שאתה כמעט יושב לצידם בחדר האורחים מתבונן יחד איתם בטלויזיה, עד כדי כך שבא לך לומר: "אחי תעביר ת'שלט בבקשה..." ואילו הם מצידם מאוד אדישים לרכבת שחולפת ממש כמה מטרים ממקום מושבם. 

 

וכאילו לא די בכך הרי  שבסאפה אחרי הטרק המטורף שזימנה לנו מאמה זי מצאתי את עצמי רכובה על  וספה כשאני צמודה לגבו של מקומי ומנסה בכל כוחי שלא לפקוח את העיניים, כשאני נושאת תפילה חרישית בליבי שלא לעוף מהוספה בשל פיתולי הדרך. 

 

יום לאחר שחזרנו להאנוי מסאפה, הגיע אוטובס תיירים נוסף שהפעם אסף אותו להאלונג ביי או אם תרצו מפרץ הדרקון שירד מגדולתו (זוהי משמעות השם במנדרינית). שם בילינו אני והגדולה בקרוז בן יומיים שבמהלכו ישנו על סיפון האונייה. אם נין בין היה יפה ומיוחד הרי שהאלונג ביי הוא באמת אחד מהשיאים של הטיול הזה. 

 

כמה ימים מאוחר יותר מצאנו עצמנו על טיסה לסייגון, מנסות לדחוק את עצמנו לכיסאות המטוס הקטנטנים. האמת שברגע הראשון לא הבנו אם אנחנו התרחבנו או הכיסאות פשוט קטנו. מבט מעמיק סביבנו הבהיר לנו שכן הכיסאות לא מתאימים לגודלם של בני המערב, וכי הוייטנאמים הם קטנים משהו. לגדולה שלי שהתלוננה בפני במהלך הטיסה ש"נשבר לה... המקום שנהוג לשבת עליו, הסברתי בפשטות, "תכירי בזה מאמי שלי את במבנה אגס ואני במבנה תפוח..". ורגע לאחר מכן הפלגתי בתיאור מסעותיהן של "אגסית ותפוחית" (זוהי הסיבה דרך אגב שיש כאן לוגו של אגס ותפוח) לבסוף הוספתי: "אחלה שם לספר ילדים - מה את אומרת?" שאלתי בבדיחות הדעת.  מבטה המצמית משהו הבהיר לי שהיא לא ממש בעניין.

 

"כן", אמרה הגדולה במבט רציני, "זה לא אנחנו... זה הם". כאן כבר נתתי בה את המבט המשתוממם שלי וזה זיכה אותי בהסבר נוסף מצידה: "מה לא ראית את הישבנים המצומקים שלהם...?" האמת... מה זה צודקת. 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.