רודטריפ, אושר ואני

רודטריפ, אושר ואני

בתחנת הדלק בכניסה למצפה רמון הוא עוצר את הסוזוקי האדומה שלו, הוא נכנס לרגע לחנות הנוחות, הוא יוצא משם עם חפיסת סיגריות ''כאמל' חפיסת שוקולד מריר ובקבוק קוקה קולה גדול שעליו מונחות שתי כוסות פלסטיק חד פעמיות. אני מחכה לו מחוץ לרכב, נשענת עליו, הרוח והאבק שבאוויר נכנסים לי לעיניים, אבל אני תמיד מרגישה במדבר יותר בנוח מאשר בתל אביב. משהו במרחבים מזכיר לי חופש. הוא מסמן לי ואני הולכת בעקבותיו לשולחן קק''ל מבודד שעץ השיטה מטיל עליו כתמי צל. השיער שלי מתנפנף ברוח החמה, הוא מדליק לי סיגריה בשתיקה. אחר כך מדליק אחת נוספת לעצמו, הוא מוזג לנו שתי כוסות של קולה קרה. הוא לא אומר כלום, במשחק הלא כתוב בינינו זה תורי לספר.

לוקח לי כמה דקות, אבל אז אני בוחרת לספר לו על אושר.

''זה מצחיק, את אושר הסכמתי להכניס לבית שלי עוד לפני שפגשתי אותו, הוא היה השכן לעתיד שלי והיו לו בעיות עם הדירה שהוא העלה בווצאפ של העבודה החדשה שבה שנינו התעתדנו לעבוד. והצעתי לו לישון אצלי עד שיסתדר. ידעתי שהוא יהיה שכן שלי ושנעבוד ביחד ושאם יקרה בינינו משהו חד פעמי אז  במשך שנה לפחות נצטרך לראות אחד את השנייה''. הוא מביט בי מחכה להמשך הסיפור, ואני נזכרת במשפט שאלכס אמר לי שנים לפני כן בלילה האחרון שלנו ''לפעמים כשפשוט שותקים ומסתכלים על מישהו זה מעודד אותו לדבר''. אני שותקת קצת ומביטה בו וממשיכה ''הסתכלתי עליו כשנפגשנו והוא היה ממש דומה לטעם הקודם שלי, כמו אלה שאהבתי כשהייתי בתיכון, רזים, גבוהים ועם שיער בהיר. וישבנו אצלי בדירה אחרי האוכל על הרצפה נשענים על ספת העור הדהויה ותהיתי אם יכול לקרות בינינו משהו, אחר כך התארגנו ויצאנו לפאב השכונתי, זה שאני הכרתי בו את כל הברמנים והוא לא הכיר אף אחד, הוא היה חדש בעיר. כשחזרנו מהפאב ושאלתי אותו אם הוא רוצה את המזרון שלו בחדר שלי או בסלון והוא אמר שבחדר שלי רק אם אני ישנה ביחד איתו. פחדתי מזה אז סירבתי לישון איתו למרות שרציתי. חודש אחר כך הגעתי אליו עם חברה והשתכרנו שלושתנו, והראשים של שתינו היו על הירכיים שלו, ויד אחת שלו החזיקה בקבוק בירה והיד השנייה הייתה מונחת עליי וליטפתי אותה ברפרוף, והוא לא הזיז אותה, היינו אמורים ללכת להופעה באותו ערב, וזה לא קרה כי אחר כך עברנו למיטה שהיא הכפית הקטנה, הוא באמצע ואני הכפית הגדולה ורציתי שהיא תלך ושיקרה בינינו משהו, ובסוף אני הרגשתי מחנק והלכתי, עד היום אני לא יודעת אם קרה משהו בלילה ההוא, זה גם לא מעניין אותי''.

אני מביטה בו, שכל כך שונה מהטעם ההוא, בגופו המוצק, שיערו הכהה, רגליו נתונות בסנדלי שורש. הוא מביט בי ואני רואה שהוא רוצה לשאול משהו אז אני מחייכת אליו ''נו, ובסוף קרה ביניכם משהו?'' הוא שואל ומועך את בדל הסיגריה. אני מוזגת לי עוד קולה ובוררת את המילים ''לא, שיחקנו על הגבול, עשינו מלא ארוחות ביחד. ארוחות שאני בישלתי לנו והוא נשאר לשטוף כלים. לפעמים רציתי לחבק אותו מאחור כמו קלישאה רומנטית, אבל לא העזתי. בעבודה היו כאלה שחשבו שקורה בינינו משהו, מהצד כולם היו בטוחים שאנחנו זוג, אבל היה לו ארסנל של תירוצים ללמה הוא לא יכול להתחיל קשר רציני. אחד התירוצים שחזרו על עצמם היה שהוא לא רוצה לפגוע באקסית שלו, שלטענתו עדיין דלוקה עליו, אף על פי שהיא כבר ניהלה מערכת יחסים חדשה.

הייתי מספיק חכמה באותו זמן להבין שאלו תירוצים, שזה קשור אליי, שזה קשור לרצונות שלנו. ובאמת כשהושבתי אותו לשיחה הוא אמר שהוא רואה שאני רוצה יותר ממה שהוא יכול לתת לי, ובאותו זמן זה היה נכון. באותו זמן רציתי את כל החבילה, אני לא יודעת אם רציתי חתונה, אבל כן היה לי יותר חשוב האקסלוסיביות מאשר היא חשובה לי היום''. אני בולעת את הרוק ולוקחת לגימה נוספת מהקולה ''במשך השנה הזו נאלצתי לראות את הבנות המתחלפות יוצאות מהדירה שלו, וכל פעם שראיתי מישהי, הרגשתי גוש נתקע לי בגרון. ידעתי שאין לי זכות ובכל זאת כעסתי, הסיטואציה לא הייתה קלה לי''. אבל נקודת המפנה הייתה לקראת סוף השנה שיצאנו לפאב עם עוד כמה חברים מהעבודה וישבנו שנינו כי לא התחשק לי לרקוד והייתי חייבת לצאת מהמחנק של ההאנגר, והוא יצא לבדוק שאני בסדר ואמר לי שיש לו מישהו להכיר לי וכמה דקות לתוך השיחה הוא גם אמר שנראה לו שהוא עכשיו פתוח לקשר רציני, ובאותו רגע רציתי להרוג אותו. כל כך שנאתי אותו על התוספת הזו. אני חושבת שהמשפט הזה עזר לי לשכוח ממנו ולהתקדם הלאה''.

הוא שותק ומביט בי. המבט שלו מרוכז, הוא לא חומל, אני חושבת על הילדה המבולבלת שהייתי בתחילת התואר, הילדה שכבר לא קיימת, שהחיים והחוויות שינו אותה. אני מרגישה את הצל המשתנה. ''תראי'' הוא מצביע ומראה את היעלים שעמדו ליד הרכב שלו. אני מחייכת, בחיים אחרים הייתי שולפת את הטלפון כדי לצלם, אבל אני מרגישה מעט מוצפת.  ''עכשיו תורך'' אני מחייכת אליו. ''בעצירה הבאה?'' הוא שואל ואני מהנהנת. אני אוספת את בקבוק הקולה וחפיסת השוקולד, הוא משליך את בדלי הסיגריות והכוסות לפח, אנחנו נכנסים למכונית. ''למה בחרת לספר עכשיו על אושר? כאילו מה היה פה במצפה רמון שהזכיר לך, כי היה משהו, נכון?'' אני מביטה בו ''היה טיול גיבוש של העבודה שישנו במצפה רמון, זה כבר היה בשלב שידעתי שעוד חודשיים אני כבר עוזבת, זה הפך אותי לאמיצה יותר, אז כתבתי במהלך הטיול הזה סוג של מכתב התוודות על הרגשות שלי שרציתי לתת לו, להסביר לו שהמשחקים שלנו על הגבול לא עושים לי טוב, אז עוד הרגשתי שאני זקוקה להגדרות. רציתי להגניב לו את המכתב לתיק. עם המילים שלא העזתי לומר לו, כמו מעטפות נפץ אחרות שכתבתי בעבר, שאת חלקן נתתי ואת חלקן נצרתי לעצמי. בפעם הזו לא עשיתי את זה, פחדתי מדי''. הוא חייך ופתח חלון, ''לפעמים עדיף לנסות ולדעת שניסית מאשר לחשוב על מה אם...'' אני מחייכת אליו ונזכרת במשפט שתלוי על לוח ההשראה שלי ''אתה צודק לחלוטין, אבל אז עוד לא הבנתי את זה''. הוא חונה בחנייה בכניסה לבית ספר שדה, כבר מתחיל להחשיך כשאנחנו נכנסים לחדר, שתי מיטות יחיד, סטטוס קוו, מחר נמשיך מאיפה שהפסקנו.

 

 

מקור התמונה: toa-heftiba-435253-unsplash

יסמין רמון

ילידת 1992 (תעשו את החשבון), מאמינה גדולה במילים. מאמינה שלמילים יש כוח לשנות את החיים שלנו ושל הסובבים אותנו. מכורה לריח של ספרים חדשים. מכורה למכתבים של פעם, כאלה במעטפה ובול. מקווה לקלוע בול למילים הנכונות.