על קצה הצ'ופסטיקס וכמו תרנגול לכפרות

על קצה הצ'ופסטיקס וכמו תרנגול לכפרות

"מה לא אכלת? ...." שאלה אותי המדריכה שלי בשומרי משקל רגע אחרי שחזרתי מוייטנאם, ואיך שעליתי על המשקל הראה ירידה של מעל קילו וחצי. צודקת מעולם לא חזרתי מטיול, ועוד בחו"ל, כשהמחוג הראה כזאת ירידה. משכתי בכתפיים ואמרתי: "נו טוב הלכתי מלא ברגל", עניתי. כי מה אני אגיד לה: "אכלתי מלא ורזיתי?"

 

אז זהו שהוייטנאמים אוכלים הכל, אבל ממש הכל... עוף, בשר, חזיר, חרקים, חגבים, תולעים, דגים, מאכלי ים, חלזונות, תמנונים, סרטנים, צפרדעים וגם... כלבים. הסיבה לכך הסביר לנו אחד מהמדריכים בטיולים שלנו היא המלחמה הנוראה שהתרחשה בעיקר בצפון וייטנאם. המחסור והרעב הכריחו אותם לאמץ אל חיקם כל מה שנראה להם אכיל, ומאז שהם הסתגלו לכך הכל עובר, וחלק מהמאכלים נותרו בפנתאון הקולינארי שלהם.

 

את ההוכחה לכך קיבלנו ממאמא זי, שלא ממש היתה כלבבי, במיוחד אחרי הטראק מוציא הנשמה שהעבירה אותנו בו בסאפה. ביום השני שלנו איתה היא לקחה אותנו לבקשתנו לסאפה עצמה. הכל הלך כשורה למדי באותו יום לכאורה. במיוחד כשהיא הביאה אותנו לשוק ושם רכשנו עבודות יד מקומיות ועוד כהנה וכהנה פיצ'יפקס, ואז היא לקחה אותנו לסיבוב בשוק הבשר. ושם.... בדוכן האחרון.... רגע לפני שעמדתי לצאת מהשוק היא עמדה.... גופתו של כלב הבולדוג מחוסרת הראש, מונחת כאחר כבוד על אחד הדוכנים. מאמא זי אפילו הפליאה לעשות הצביעה עליו ואמרה "הב הב". "כאילו שלא הבנו במה מדובר", ציינה הגדולה. מזועזעת הסבתי את ראשי אחורה והתרחקתי מהמקום במהירות. נראה לי שמאותו רגע נסתם הגולל על יחסינו המעורערים שלי ושל מאמא זי, ורגע לאחר מכן כבר ביקשתי ממנה להיפרד מאיתנו. במיוחד אחרי שהיא ביקשה לקנות לנו "לאנץ'".

 

אז זהו שאני לא מגדלת כלב בבית, אבל לא באשמתי, אלא בעיקר בשל "ירושלמיותו" של בן זוגי. הלה טוען שירושלמים לא מכניסים ראש למים בבריכה ולא מגדלים כלב (אני אישית מכירה כמה שסותרים את הטענה, אבל זה לא עזר לי עד היום). בכל מקרה, היו עוד כמה סיבות שגרמו לבני הבית שלי שלא לגדל כלב (בתקופה מסויימת הנסיעות שלי היוו תירוץ טוב - בנוסח: "מי יטפל?"). ובכל זאת פינה חמה שמורה אצלי בלב לכלבים, אולי בגלל ליידי שלי. אותה כלבה חמודה שכגורה הפרווה שלה הסתבכה בגדר הבית שלנו, ומאותו רגע, בערך מגיל שמונה לערך ועד אמצע הצבא היתה הכלבה שלנו. ומאז בגעגועים אני מנסה להתיידד עם כל כלב שאני פוגשת. 

 

ובאמת במהלך הנסיעה ראינו אותם, את הכלבים המסכנים הללו שהם קשרו אליהם. ראינו בעיקר את העניים מסתובבים איתם. "אני לא מבינה...", הקשתה הגדולה, "איך הם יכולים לגדל את הכלב שלהם ואחר כך לאכול אותו", הוסיפה. "תיראי...", הסברתי לה, "זה קצת כמו שסבתא שלך היתה מספרת שהם היו מגדלים תרנגול בבית לפני יום כיפור ובסוף שוחטים אותו לכפרות. או כמו שכשהייתי ילד קטנה אמא שלי הביאה כמה פעמים דג קרפיון לשחות אצלנו באמבטיה. רק אחרי שהיא הבינה כמה זה טראומטי בשבילנו היא הפסיקה". 

 

אז מה אכלתם שם? שאלו אותי לא פעם. טוב אנחנו שתי נשים, אני והגדולה, שמאוד אבל מאוד אוהבות לאכול. והצבא, כלומר אנחנו, כידוע בעיקר צועד על קיבתו. להן זוהי  בהחלט שאלה לגיטימית. אז לשואלים אני תמיד עונה: "אכלנו טוב..." ובאמת בהאנוי ובעיקר בסייגון שלל המסעדות שעומד בפני הסועד הוא רב ומגוון, ומזמן לו חוויות קולינאריות נעימות במיוחד, ובמחיר סביר לכל כיס. וכדי שלא יישאר לכם טעם רע בפה, תנו לי לספר לכם על פיצריה מאוד מיוחדת שפגשנו בסייגון, ליד הנוטר דאם. את הפיצות הם מכינים על תנור אבן מיוחד עם גחלים, ומעל הרוטב האדום שלה הונחו שתי ביצי עין עם גבינות (ברי...) שנמסו אל תוך הביצה. בקיצור זה היה מעדן שרק מהזכרון שלו אני מתחילה לרייר. 

 

אוכל אחר מדהים לא פחות ששתינו אהבנו הוא האוכל הקוריאני. וכך במהלך הנסיעה אני והגדולה הפכנו לאלופות הקימצ'י והגריל הקוריאני, שנותר רק להתגעגע לעובדה שאף אחד עד היום לא הצליח להביא אותו ארצה. 

 

 

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.