חודשים שהיא מארגנת את החופשה המשפחתית שלהם. הכל התחיל מתכנית טלוויזיה שראתה, בה סיפרו בני זוג על הטיול שלהם סביב העולם עם שלושת ילדיהם. זה הצית אצלה את הדמיון. היא יכולה הייתה לראות, בעיני רוחה, כיצד הם שוכרים קרוון, ומטיילים ברחבי אירופה. ראתה את הנסיעה העליזה, כשהם שרים שירים, משחקים משחקי דרך, עוצרים על שפת נחל קטן, דגים דגים בחכות מאולתרות, פורסים שמיכה בצל, משתזפים בשמש הנעימה. הילדים משחקים בכדור והכל כל כך שלו ורגוע. ככה הם עוברים ממדינה למדינה, טועמים מהאוכל המקומי, הולכים למוזיאון קטן, או מטיילים בשווקים כפריים. כן, היא ממש יכולה הייתה לראות את זה קורה.
בסוף השבוע, כשבעלה נח עם כוס בירה קרה במרפסת, התיישבה לידו וליטפה את זרועו. הוא הרים את עיניו מופתע. “מה קורה?” הוא שאל אותה והזיז את ידה המלטפת. “כלום, סתם יושבת לידך קצת, מזמן לא עשינו את זה…” הוא זז מעט ממנה, לא רגיל לקירבה כזו ביניהם. כבר שנים שהם נעים במעגלים שלא משיקים אחד לשני כמו בועות סבון המרחפות זו לצד זו, כאילו שהן יודעות, שכאשר תתנגשנה זו בזו, תעלמנה בחלל הכחול…
“תקשיב” הזדקפה לידו, נשמה נשימה עמוקה ותכננה בדיוק את מה שהיא עומדת לומר. הוא נדרך כשאמרה לו “תקשיב”. הוא ידע, שמיד אחר כך מגיעה הטפה ארוכה על מיעוט הזמן שלו בבית, על כמה קשה לה לבד לעשות את הכל, על זה שהם כבר לא ממש יחד ועוד, ועוד, ועוד…הוא ידע שאחרי כמה משפטים שלה, הוא פשוט לא ישמע אותה יותר . ושהוא יעשה כל מה שהוא עושה תמיד: מהנהן בהסכמה ואומר “אני מצטער” חלש וגם “אעשה מאמץ לשנות את הדברים”. לפעמים, כשדימעה מנצנצת בעינה והוא שם לב לכך, הוא גם מחבק אותה חיבוק חברי שכזה ואומר לה “באמת שאין לי מה לומר”.
“אז תקשיב” היא חזרה ואמרה, “חשבתי שאולי יהיה נחמד לצאת לטיול משפחתי באירופה, משהו כמו שבועיים, נשכור קרוון, נשוטט בדרכים כפריות, דרום צרפת אולי? הולנד? אני אארגן את הכל, אתה תעזור לי לתכנן את המסלול, ניתן לילדים משימות, אקנה ספרים מתאימים…מה אתה אומר?”
הוא לא היה מוכן לנושא כזה של שיחה. רצה רק שתגיד לו את התלונות הרגילות, ותלך, שיוכל להמשיך לשתות את הבירה שלו ולנקות קצת את הראש. היא הפתיעה אותו. הוא הניח את הכוס על שולחן העץ הקטן, הזדקף מעט, ואמר בקול מהורהר : “הופה, משהי כאן עשתה שיעורי בית…מה אגיד הפתעת אותי עם העניין הזה”
“ו…זה נראה לך?” היא שאלה בציפייה. “אני לא יודע מה להגיד, שבועיים, זה המון זמן, אני לא יכול להרשות לעצמי להעדר כל כך הרבה זמן מהחברה, קרוון? לא מת על הדברים האלה…ואני מעדיף את הולנד. לא מת על צרפת. אז את יודעת מה? בואי נסגור סופ”ש באיזה אי נחמד ביוון? גם בטן גב, גם כל המשפחה, מתאים לך???”
היא לא הייתה מופתעת מהתשובה שלו, לא ציפתה שיתלהב או יתמוך ברעיון יותר מידי. יחד עם זאת, היא לא התייאשה. חייכה חיוך מאולץ ואמרה לו “מצויין! הולנד זה מעולה, אני אתכנן הכל, תשאיר את זה לי. אסגור עם המזכירה שלך עשרה ימים ביולי. “
השיחה הזו התקיימה ארבעה חודשים לפני מועד הנסיעה. בזמן הזה היא סגרה תאריכים – כמובן שבתיאום עם המזכירה הנאמנה, הזמינה טיסות, שכרה דירה בכפר נופש נחמד, הזמינה רכב מספיק גדול לחמישה אנשים ומזוודות, ותכננה את האתרים שבהם יבלו בחופשה.
מידי שבוע, בארוחת השישי המשפחתית, עידכנה אותם על ההתקדמות בתכנון החופשה. הראתה להם תמונות של המקומות אליהם תיכננה לקחת אותם, הלהיבה אותם לגבי פארק השעשועים הגדול עם רכבות ההרים הגבוהות. בעלה, העיר מידי פעם הערה כזו או אחרת לגבי המרחקים שיצטרכו לנסוע, או העלות של פריט כזה או אחר. מעבר לכך, הוא סמך על אישתו שתעשה עבודה טובה בתכנון כל פרט ופרט, שהרי הייתה אלופה בדברים האלה.
בשבת שלפני הנסיעה, הייתה תכונה רבה בבית, מזוודות הורדו ממדפים גבוהים בארונות, רשימות נכתבו על גבי פתקים קטנים, שלא ישכחו לקחת דרכונים, שלא תישכח מאחור המזוודה הקטנה. משחקים לנסיעה, כובע, קרם הגנה, ספר קריאה, מפת הטיול, שוברים לאתרים, שהזמינה מראש ועוד ועוד. כשעלו על מכוניתם באישון לילה ונסעו לשדה התעופה, היא הרשתה לעצמה לנשום מעט. הבינה שהנה, אחרי חודשי תכנון, החופשה המשפחתית שלהם יוצאת לדרך.
כבר בשדה התעופה הרגישה שמשהו עומד לקרות בטיול הזה. שזה לא עוד טיול / חופשה משפחתית שהם עומדים לחוות. זו הפעם הראשונה בה הם נוסעים לעשרה ימים בהרכב מלא של כל המשפחה, הרגישה שהאחריות שלה גדולה מאוד וכל תקלה קטנה תהיה שלה בלבד, כי היא זו שתכננה את החופשה והייתה אחראית על כל פרט ופרט. היא החליטה שמעכשיו, היא חושבת רק מחשבות חיוביות, משדרת לעולם אנרגיה חיובית, אופטימיות! היא עומדת להנות מהחופשה הזו, והיא לא תיתן לאף אחד לקלקל לה אותה!
טיסת הלילה עברה בשלום, כשירדו מהמטוס בשדה התעופה העצום, פתאום הרגישה לרגע חסרת ביטחון, לאן הולכים? איפה המזוודות שלהם? איפה אוספים את הרכב השכור, כל המידע אצלה והיא מובילה את הקבוצה הקטנה שלה, כשאין לה בעצם שותף פעיל לעניין. היא רצה לשירותים הקרובים, סגרה את הדלת מאחוריה, נשמה כמה נשימות עמוקה וניסתה להרגיע את הלחץ שלה. שטפה את פניה במים קרים, עטתה על פניה חיוך ויצאה בחזרה אל משפחתה. הם חיכו לה בפנים עייפות עם כל המזוודות על עגלת שדה התעופה החורקת. “בואו אחרי” אמרה להם בנחישות, הביטה בשלטים המוארים לכיוון היציאה והובילה אותם היישר לדלפק השכרת המכוניות. כשהיו ישובים כבר במכונית, נתנה לבעלה את כתובת כפר הנופש, הוא הזין אותה בנווטן והם יצאו לדרך.
התלונות התחילו כבר בנסיעה. בתחילה עוד התנצלה, הסבירה, ניסתה לשנות מה שניתן לשינוי, אחר כך, פשוט סיננה בשקט “חבל שלא רצית להיות מעורב בתיכנון” וגם, כשכבר לא יכולה הייתה לסבול עוד את העקיצות שלו, פשוט הסתגרה בתוך תוכה, מנסה להנות מהנופים, מהשימחה הפשוטה של הילדים בפארק השעשועים הענק, או במוזיאון הפתוח, או סתם בבריכה בכפר הנופש. היא הסתתרה מאחורי עדשת המצלמה שלה, צילמה תמונות יפות שתיכננה למסגר ולתלות בסלון כשיחזרו. עם בעלה כמעט ולא החליפה מילים, למעט תיאומים נדרשים לתיפעול החופשה. היא ספרה את השעות והימים עד ליום האחרון בו החזירו את הרכב בדלפק ההשכרה, ועמדו בתור לצ’ק אין בחזרה לארץ. אז לרגע הבזיק במוחה רעיון מהפכני. היא עמדה עם המזוודה שלה מאחורי משפחתה, כשלפתע אמרה להם בקול נחרץ, “תמשיכו הלאה, אני חייבת לרוץ לשירותים, אל תחכו לי”
היא פרשה מהתור הארוך, נעמדה בצד, היסטרית מעט מהרעיון המהפכני שלה. נשענה על קיר המתכת הקרה, צמרמורת וזיעה קרה כיסו את גופה. “תרגעי” היא אמרה לעצמה, נשמה שלוש נשימות עמוקות, עצמה את העיניים. בתוך השקט שנוצר בתוכה, התקבלו כמה החלטות חשובות : “אני צריכה חופש מהחופשה המשפחתית הזו! אני נוסעת רחוק מהם! אני לא נשארת נשואה לאיש הזה!” עיניה נפקחו בבהלה “לא יכול להיות שחשבתי את המחשבות האלה כרגע” חשבה לעצמה. כדי להיות בטוחה שהיא לא בהזייה אחת גדולה, היא הביטה לעבר התור של הצ’ק אין, שם בקצה עמדו בחוסר סבלנות, בני משפחתה, בהמתנה עצבנית, עם עוד עשרות נופשים בדרך חזרה. היא לא עמדה שם איתם, היא עמדה בצד, נשענה על קיר המתכת הקר. “מה אני עושה עכשיו?” שאלה את עצמה, תוך כדי ההליכה לכיוון דלפק חברת התעופה. “אני נותנת לעצמי מתנה גדולה!”
את השעות שלאחר מכן, בילתה בהמתנה לטיסה שלקחה אותה הכי רחוק ממשפחתה, הכי רחוק מהאיש שהתעלם ממנה, הכי רחוק מהחיים שהכירה. היא לא ידעה מה היא עומדת לעשות בהמשך, לא ידעה איך יתנהלו הדברים, איך היא תסתדר, מה יקרה ולאן תיקח אותה הרוח. היא רק ידעה שהיא חייבת את זה לעצמה! נזכרה במילים שכתב המשורר הצ’יליאני פאבלו נרודה :
אט אט גווע
מי שלא נוסע
מי שלא קורא
מי שלא שומע מוסיקה
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו
אט אט גווע
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט גווע
זה שמשועבד להרגלים
החוזר יום יום על אותם מסלולים
אט אט גווע
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר
אט אט גווע
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות
המחזירות את הברק לעיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
אט אט גווע
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר בעבודתו
ממעשיו מאהבתו
אט אט גווע
זה שלא מסכן את הוודאי
או הלא וודאי
בכדי ללכת אחרי החלום
אט אט גווע
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הטובות.
חיה היום
סכן היום
עשה היום
עשה מיד
אל תסכים לגווע לאט
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר
היא ידעה בתוכה, שזה היום הראשון שבו היא מתחילה לאהוב את עצמה בחזרה.
