מכתבי מסע

מכתבי מסע

20.07.2017

קרנף שלי, 

זוכר את המכתבים שהייתי כותבת לך בשיעורים ולא היה לי האומץ לתת לך? 

ברור שאתה זוכר. תמיד אמרת שהיום שבו ליאת גנבה את המכתבים מהתיק שלי, והניחה על השולחן שלך, היה הטוב בחייך. היום אתה כנראה חושב אחרת. אחרי הדרך שבה פגעתי בך כבר לא תרצה לקרוא את המכתב הזה. אבל אני חייבת לכתוב אותו עבור עצמי, בדיוק כמו אז.

חשוב לי שתדע, שלעזוב אותך היתה ההחלטה הכי קשה בחיי. ברגע שריסקתי לך את הלב, הפכתי את שלי לאבק, אספתי חלקים ממנו ולקחתי אותם למסע הזה, אבל החלקים החשובים נשארו בדירה שלנו ביחד איתך.

מאז אני לא מפסיקה לבכות. לפעמים אני חושבת שאני בוכה במקומך. מוציאה החוצה את הדמעות שאף פעם לא תאפשר להן לזלוג. קרנפים כמוך לא בוכים, הם רק נוגחים במי שמאיים להם על הטרטורייה. אתה עדיין מחפש במי לגנוח? אתה עדיין בטוח שיש מישהו אחר שסחף אותי ממך? אמרתי לך את האמת, אתה יודע? לא היה אף אחד, ואני לא בטוחה שאי פעם יהיה. הרי מי יכול להשתוות אלייך?

היינו יחד בטרם הבנתי מי אני בלעדייך. גוזלית שאף פעם לא למדה לעוף כי תמיד סמכה על הקרנף שלצידה שישמור עליה על האדמה. בזמן שסיימת בית ספר בהצטיינות, שירתת ביחידת שלד"ג ולמדת משפטים, אני עברתי מעבודה לעבודה, מקורס רוחני אחד לשני. אתה היית חדור מטרה, ואילו אני חיפשתי את עצמי, עד שאיבדתי את עצמי לחלוטין. עד שהפכתי לצל שלך. 

במשך שנים חלמתי על הטיול הזה. לא סיפרתי לך כי ידעתי שלא תבין אותי, וגם אם כן, זה לא יהיה הוגן כלפייך. אתה נמצא באמצע התמחות, קרוב כל כך להשיג את כל מה שחלמת עליו. בחיים לא אפריע לך להשיג את חלומותיך כדי להגשים את שלי. 

כאשר ליאת סיפרה לי על ההפתעה שאתה מארגן לי. נתקפתי בחרדה עצומה. מה אם אנחנו יחד מתוך הרגל? מה אם כל הרגשות שלנו הם לא הדבר האמיתי? הרי איך נדע אם לא ניסינו לחוות אותם עם אף אחד אחר? אתה היית הראשון שלי, היחיד שלי, העולם שלי, אבל לא הייתי יכולה להתמסר לחיים שלמים איתך לפני שמצאתי איך לחיות עם עצמי. לפני שאלמד להשתמש בכנפיים שלי. לפני שאבין מהי אהבה ומהו אושר אמיתי.

אני מצטערת על הדרך שבה הכול התפוצץ בפנייך. אבל מה היה עדיף? להגיד "לא" להצעת הנישואים שלך מול כל חברינו מבית הספר? לא הייתי מסוגלת להביך אותך ככה. ביטלתי את הצימר בצפון שהזמנת, הודעתי לכל החברים כדי שלא תצטרך להתמודד עם המבוכה והזמנתי כרטיס טיסה חד כיווני להודו. כרטיס ליחיד. 

קראת לי פחדנית, אבל עשיתי את הדבר האמיץ ביותר עבור שנינו. אמרת שאני בורחת במקום להתמודד עם הקשיים, אבל הפעם לא ברחתי, הפעם אני רודפת אחרי החלומות שלי, אחרי האושר שלי.  

בינתיים לא מצאתי אותו. מאז הגעתי לדלהי אני לא מפסיקה לבכות. העיר הזאת לא בשבילי, החום שלה ממיס אותי, הלחות שלה הופכת אותי לשלולית, הרחובות העמוסים מלחיצים אותי, הזוהמה חודרת לי דרך הנקבוביות בעור. טעם האוכל חריף לי מדי, והריחות גורמים לי בחילה. אבל הגרוע מכול זה שאין לי אותך כדי להתלונן בפניו על מה שאני עוברת. אין לי את ההומור שלך שיגרום לי לצחוק על המצב, אין לי את החיבוק שלך שישכנע אותי שהכול יעבור. 

במשך עשר שנים היית החבר הכי טוב שלי, ועכשיו אני מרגישה בודדה מתמיד. לכן אני בוחרת להמשיך לדבר איתך במכתבים שלי, לספר לך את החוויות שלי, את הרגשות שלי, גם אם לא תקרא אותם לעולם. 

שלך, גוזלית. 

*

25/07/2017

קרנפון שלי,

היום הייתה לי התנגשות חזיתית עם פרה. אני בטוחה שקרנף כמוך היה מתמודד איתה טוב יותר, אבל אני קפאתי והתפללתי לצאת מזה בשלום. 

אם היית לצדי, זה לא היה קורה. היית צופה את הסכנה ומזיז אותי הצידה בזמן. בדיוק כמו שהיית עוצר אותי רגע לפני שהתפרצתי בטעות לכביש בלי לראות את המכוניות. "שוב את מעופפת!" נזפת בי כשבהיתי בחלונות הראווה בחנויות ולא בדרך בה הלכתי. 

היום שכחתי שאתה לא כאן כדי להציל אותי, התבוננתי בסחורה בחנויות ולא ראיתי שפרה גדולה הולכת ישירות לכיווני. כשסובבתי את הראש כבר היה מאוחר מדי, מימני היו החנויות, משמאלי שעטו המכוניות והריקשות שנוסעות ללא חוקי תנועה, ומולי ניצב ראשה הענק של הפרה החומה. עיניי עגל שחורות ואטומות שמביטות ישירות לתוך שלי. 

הלב שלי פעם חזק מאי פעם, מאותת לגפיים הקפואות שלי לברוח לפני שהפרה תרמוס אותי בדרכה קדימה. אבל לא הצלחתי לזוז. כאילו המתנתי שתופיע פתאום ותציל אותי מהמצב ההזוי הזה.

ברגע האחרון קפצתי אל הכביש, בדרך נס לא נדרסתי על ידי מכונית נוסעת. וקולך המשיך להדהד בראשי, "שוב את מעופפת. גוזלית, אני לא יכול תמיד לשמור עלייך."

רק היום הבנתי את זה, אתה יודע? שאתה באמת לא כאן כדי לשמור עליי. הדמעות זלגו עוד בטרם האנדרנלין יצא מגופי. למה ההבנה הזאת מכאיבה לי כל כך? אני זאת שבחרתי לעזוב. אני זאת שהגעתי לכאן כדי למצוא את עצמי. 

הדלאי לאמה אומר שכשאתה מפסיד, אל תפסיד את הלקח. אבל מה אם הלקח היחיד שאני מצליחה להבין מהסיפור הזה הוא שהפסדתי אותך?

הגעתי לכאן כדי למצוא את האושר, ובינתיים אני מרגישה שאני מתרחקת ממנו מיום ליום. 

גוזלית.

 

29/07/2017

קרנף שלי,

דרמסלה כל כך יפה, ובאגסו, הכפר שאני מתגוררת בו הוא אחד המקומות השלווים שהייתי בהם. אני קרובה למקום מגוריו הרשמי של הדלאי לאמה. קרובה לאדם שעל פי חכמתו ניסיתי לחיות. אבל במקום להקשיב למסרים שלמקום הזה יש להציע, במקום לחיות את ההווה, במקום לספוג את הנופים הירוקים, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עלייך. 

אתה נמצא בנוף המושלג שרואים כשהעננים הלבנים נפתחים לצדדים ומאפשרים הצצה לפסגות ההרים הגבוהות. אני נזכרת בטיול הסקי שעשינו לפני שלוש שנים. זוכר איך חיבקת אותי כשהיה לי קר? זוכר איך הבטחת לי שתמיד תחמם אותי? אתמול בלילה היה קר, התעטפתי בשמיכה שקניתי כאן אבל היא לא חיממה אותי מספיק. לא כמוך.  

אני רואה אותך בסבך היערות הטבעי מול הגסטהאוס שלי. נזכרת בפעם ששכנעתי אותך לישון איתי באוהל, ובסוף אני זאת שהתלוננה על האבנים שחודרים לי לגב. השכבת אותי מעליך, והייית המזרן הרך ביותר שיכולתי לבקש. 

אפילו כשאני מתבודדת ליד המפלים הקטנים, ומנסה לעשות מדיטציה ללחש פכפוכי המים, אני מוצאת את עצמי מנהלת איתך שיחות שלמות בראשי. אתה אומר לי שאתה מקנא במי שמחפש את עצמו. ואני עונה, שאני מקנאת בך- אתה לא צריך לחפש דבר ויודע בדיוק מי אתה ומה אתה רוצה. הרבה יותר קל לחיות ככה.

האם גם עכשיו אתה בטוח בעצמך? האם שכחת אותי והמשכת הלאה, לכבוש את המטרה הבאה? ולמה רק המחשבה הזאת גורמת לכאב בלתי נסבל בכל גופי? 

גוזלית.

 

15/08/2017

קרנפי,

היום חיפשתי את האושר בתוך סיגריה מגולגלת דחוסה בעשבים. ישבתי בבית הקפה שבגסט האוס עם חבורה של אנשים ססגונים בגילאים שונים, כשכל מה שמחבר בינהם זאת הסיגריה שעוברת מיד ליד. 

תמיד התרחקת מסמים כמו מאש. היית ספורטאי, לוחם וחדור מטרה. סמים היו איבוד שליטה, בדיוק ההיפך ממי שאתה. גם בפעמים הבודדות שישבנו ליד חברים מעשנים, והם הציעו לי לנסות, היה מספיק מבט אחד שלך כדי שאוותר על הרעיון. 

היום לא היית לצדי לנזוף בי במבטך, אז ניסיתי. קיוויתי שאולי אוכל להתנתק ממך סוף סוף. קיוויתי שאוכל להבין למה כולם כאן כל הזמן רגועים, צוחקים ומאושרים. 

לא הבנתי.

הרגשתי כבדה ומבולבלת, שונה מכולם. זה רק גרם לי לחוש בודדה יותר. זה רק גרם לי להתגעגע אליך יותר. רק אז הבנתי את כל מה שאמרת לי תמיד. אנחנו לא צריכים לברוח מהמציאות כדי להיות מאושרים. אנחנו לא זקוקים לסמים כדי שנוכל לצחוק על החיים. נזכרתי בפעם האחרונה שצחקתי חזק עד שכאבה לי הבטן. אותה הפעם שבה עשית את החיקוי של המרצה שלך. אתה עדיין עושה אותו? אני מקווה שכן, אני מקווה שאתה עדיין צוחק ומצחיק את כל הסובבים אותך, גם אם אני לא לידך.

גוזלית.

 

05/09/201

בגדתי בך.

התנשקתי עם מישהו אחר. ישבתי ליד המפלים עם אחד הידידים שפגשתי כאן ופתאום החל לרדת גשם. הצטופפנו יחד תחת מטריה אחת, והקשבנו לטיפות שמתמזגות עם הנחל, לרשרוש המים שגולשים על האבנים. ערפל החל לעטוף אותנו כמו בסצנה מתוך סרט רומנטי, עד שראינו רק אחד את השני. ידעתי לפי המבט שלו שהוא עומד לנשק אותי. במשך עשר שנים, בכל פעם שהסתכלת עליי ככה הרגשתי שהלב שלי פוצח בשירה והבטן שלי מתכווצת מהתרגשות. הבטתי בעיניו הירוקות ולא הרגשתי דבר. רק חיפשתי בהן גוונים כחולים שיזכירו לי את העיניים שלך.

השפתיים שלו היו זרות. הן לא היו רכות ואווריריות כמו שלך, לא לחשו לי הבטחות. הוא לא היה בטעם המסטיק האהוב עלייך, מאסט אבטיח ומלון. הוא פשוט היה תפל. 

בגדתי בך ובגדתי בעצמי.

מה אני עושה? נפרדתי ממך כי פחדתי שמה שאני מרגישה אלייך הוא לא אהבה. עזבתי אותך כדי לחקור משיכה לאחרים. ברק היה מושלם. חכם, נאה ורוחני בדיוק כמוני. היה לו גב רחב כמו שלך, וידיים גדולות כמו שאני אוהבת. אבל הוא לא היה אתה.

למה אני ממשיכה לרצות רק אותך?

גוזלית.

 

20/09/2017

לירן שלי,

הלכתי לאיבוד. הגעתי להודו כדי למצוא את עצמי והלכתי לאיבוד. הדרך מקאסול למעיינות החמים של קיריגנגה הייתה אמורה להיות רק נסיעה באוטובוס והליכה של שעה, אז נסעתי לבד.

טעיתי בדרך. 

זה לא יפתיע אותך, תמיד צחקת שאני הולכת לאיבוד גם בדרך מהבית לבית הספר. אבל כשאתה לא לצדי אני לא מצליחה לצחוק על חוש הכיוון שלי.

המסלול שהיה אמור להיות צעידה פשוטה הפך למסוכן יותר ככל שהמשכתי. האבנים החלקות אחרי המונסונים הפכו לתלולות יותר, מגיעות עד קצה הצוק שמתחתיו נהר גועש. חיפשתי חריצים לתקוע את רגליי כשאני עוברת דרך האבנים החלקות, כמעט מעדתי כשהייתי צריכה לתפס מעל גזע עץ שחסם את הדרך, והחזקתי בענפים שיכלו להישבר בתוך ידיי. בכל פעם עצרתי ושקלתי לחזור, אבל שכנעתי את עצמי שאם עשרות אנשים ביום עוברים את הדרך הזאת, היא כנראה בטוחה. המשכתי עד שלא היה לי לאן ללכת יותר.

אני שומעת אותך נוזף בי כרגע, "מי הולך לבד לטרק!" 

אתה צודק, קרנף שלי, הפעם, אתה כל כך צודק. אבל לא חשבתי לרגע שיצאתי לטרק. רק כשחלפו השעות ולא הגעתי אל היעד התחלתי לחשוד. העדפתי להמשיך קדימה ולא לחזור בדרך המסוכנת שבה עברתי. הרי אם יש שביל הוא מוביל לאנשהו, לא? לכפר שאוכל לבלות בו את הלילה, או לאנשים שידריכו אותי איך לחזור. 

כמה שטעיתי.

הגעתי לסוף השביל. 

והוא נגמר בשדה ענקי של גראס. 

הצמחים כאן כל כך גבוהים וצפופים שאיני יכולה לראות היכן השדה מסתיים ומה יש אחריו. אז אני פשוט יושבת כאן ונותנת לדמעות לשטוף את פניי.

עוד מעט יתחיל להחשיך, וגם המים שלי עומדים להיגמר. אבל אני לא מסוגלת להביא את עצמי לקום וללכת בדרך שכמעט ואף אחד לא עובר בה. 

אני אבודה. 

אבודה לחלוטין.

הגעתי לארץ הזאת כדי למצוא את עצמי, אבל זאת הייתה פנייה שגויה. הפרידה שלי ממך הייתה פנייה שגויה. בחודשיים שאני כאן אין יום שאני לא חושבת עלייך. לפעמים אני לא מצליחה לנשום מרוב הגעגועים. אתה היית החמצן שלי, ואני נחנקת בלעדייך יותר מדי זמן. 

הגעתי לחפש את האושר שלי, אבל לא חייכתי מאז הפעם האחרונה שבה ראיתי אותך. אתה היית האושר שלי. בדיוק כמו השם שלך, לירן.

מסתבר שלכל אורך הדרך, אתה היית הרוחני מבין שנינו. ידעת להעריך את מה שהחיים נתנו לך. ידעת ליהנות מהווה ולראות את מה שיש מול עינייך. השכלת להשתמש באנרגיות שלך כדי לפתח את עצמך וידעת לאהוב מכל הלב. 

ואני? הייתי עסוקה כל כך בחיפוש, שלא ראיתי את מה שיש לי מתחת לאף. 

אתה היית אהבת חיי. אתה עדיין אהבת חיי. איך יכולתי לחשוב אחרת?

אני הולכת לחזור באותה הדרך. אין לי ברירה. הדבר היחיד שמנחם אותי, זה שאם משהו יקרה לי. אם לא אשרוד את הדרך חזרה. אולי ימצאו את המכתבים שכתבתי לך ותדע- שאני עדיין אוהבת אותך. תמיד אהבתי ותמיד אוהב. 

הגיע הזמן לתקן את הטעויות שלי, אני מתפללת שלא איחרתי את המועד. 

גוזלית שלך. 

 

20/09/2018

גוזלית שלי,

אני לא יודע לכתוב כמוך. מילים תמיד היו הקטע שלך. במשך שנים דגלתי במעשים אבל זה לא הספיק לך, זה לא הספיק לנו. 

בשנה שעברה קניתי לך טבעת, שכנעתי את כל החברים שלנו לנסוע לצפון ולארגן שלט אנושי עם המילים "תינשאי לי". אני לא בחור רומנטי, אבל בשבילך הייתי מוכן לעשות את המאמץ. הייתי מוכן לעשות את הכול כדי שתביני כמה אני אוהב אותך. 

לא ציפיתי לפצצה שהפלת עליי. לא ציפיתי שתעלמי לי תוך יום בלי להשאיר דרך ליצור איתך קשר. 

דוגרי, נפגעתי כמו כלב שזרקו אותו מהבית. 

ברחת כדי לחפש את האושר שלך, כי אני לא עשיתי אותך מאושרת. 

כשההלם התפוגג, סירבתי להאמין שזה אמיתי. הייתי בטוח שנבהלת וברחת כמו שאת עושה תמיד. לא הייתי מוכן לוותר עלייך. ניסיתי לשכנע את אימא שלך לספר לי איפה את, אבל היא לא שיתפה פעולה. אפילו ליאת התנהגה כמו בונקר. 

השלב הבא היה הכעס, והשתמשתי בו כדי לשרוף את כל מה שהרגשתי אלייך. כדי להפסיק את הכאב שלא עזב מאז נעלמת. בהתחלה הכעס היה מכוון אלייך, ואז הוא היה מכוון למין הנשי כולו, ולבסוף כעסתי על כל העולם. 

ואז הגיעו המכתבים שלך. כמעט שרפתי אותם מבלי לקרוא. אבל לא הייתי מסוגל. עמוק בתוכי אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך. אני לא חושב שאי פעם אפסיק לאהוב אותך. 

קראתי מכתב אחרי מכתב. הכעס התחלף לעצב, לדאגה, לקנאה מטורפת ולאהבה. כאשר הגעתי למכתב האחרון הבנתי ביחד איתך, שגם אני יכול לברוח ממך עד קצה העולם, אבל זה לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותך. הבנתי שאני יכול להמשיך לכעוס כל החיים, אבל זה לא יהפוך אותי למאושר. רק את יכולה להפוך אותי למאושר. 

היום אני זה שכותב לך מכתב. אולי כי אני מפחד לתכנן שוב מחוות גדולות שמהם את עלולה לברוח. ואולי כי האהבה שלנו התחילה ממכתב, חזרנו להיות ביחד בעקבות מכתב, אז זה רק מן הראוי שגם אציע לך להינשא לי במכתב. 

גוזלית, את יכולה לברוח לקצה העולם, אבל האושר שלך נמצא לצדי.

תתחתני איתי?

הקרנף שלך.

 

סבטלנה מאן

לעיתים הלב מתמלא וגודש,
אני כותבת כדי לרוקן
כדי שאוכל להכניס קצת אוויר לריאות.
כדי שאוכל לתקן.
ואם תבחרו להיכנס ולקרוא
את מבוכי נפשי.
אולי גם אתם תתקנו אותו.
את הלב שלכם, את הלב שלי.


כתבתי שירים מאז שלמדתי עברית. (בכיתה ב') אולי גם קודם. בשנתיים האחרונות התחלתי לכתוב סיפורים אירוטיים שפורסמו באתר שלי, בפייסבוק ובוואטפד. "לחיות מחדש", "WHIPLASH", "זר בלב", "המבט", כולם פרי עטי. 

הכתיבה הפכה להתמכרות שלי, וטיפול שלי בו זמנית. אני כותבת תחת שם העט Svetlana Soulight. בשם הזה תוכלו למצוא אותי גם בפייסבוק, שם אני מעדכנת על כל פרק חדש שמפורסם. אשמח לצרף אתכם לחבריי.