עצמאותה

 “עצמאותה” ככה כולם קראו לה. ולא בגלל שנולדה ביום העצמאות, היא בכלל נולדה ביום האם…ולא בגלל שכבר בגיל חצי שנה עמדה ופסעה פסיעות ראשונות, וגם לא בזכות העובדה שנסעה לטייל לבד בדרום אמריקה בגיל 20, לא ולא. את הכינוי הזה “עצמאותה” נתן לה בעלה, שהיה איש צבא והתפאר בכך שאישתו היא הכי עצמאית בעולם. מגיעה אליו לבסיס, באופן עצמאי כשהוא נשאר שבת, מארגנת מסיבות יומהולדת לבנים שלהם ממש לבד, כשהוא מבצע את תפקידו החשוב בצבא. היא נשאה בגאווה את הכינוי שהדביק לה. אמרה לעצמה בכל בוקר, שהיא ממלאה תפקיד “לתפארת מדינת ישראל”, שבלעדי העצמאות שלה הבעל האהוב שלה, לא יוכל לבצע את תפקידו כמו שצריך. בשיחות המעטות שניהלו, כשהיה יוצא הביתה, צחקה בלגלוג על חברותיה התלותיות, כיצד הן לא נוסעות לבד לשום מקום, הן זקוקות ונתמכות בבעליהן, ממש בכל משימה שיש לבצע בבית.

היא הייתה מסודרת, הייתה לה בייביסיטר טובה, אישה מבוגרת “סופר נני” שכזו, היה לה שכן “הנדימן” שנזעק לעזרתה עם כל ברז מטפטף. היה לה רכב גדול וטוב וכמובן הורים. אין כמו אמא ואבא לבוא לעזרתה בכל רגע נתון. אז ברור שהייתה עצמאית. שיגרת יומה הייתה מורכבת מטיפול בבנים, עבודה, אחר הצהרים בגן השעשועים עם הבנים והחברות, ארוחת ערב, מקלחת ולישון. בסופי השבוע, הכריזה על “חופשת סופ”ש” . לימדה את הבנים לבקש את אבא בסופ”ש, לתפעל אותו כשהיא יצאה עם חברות, או סתם ישנה עד מאוחר. כשהייתה מנמנמת בשבת במיטה הגדולה, הייתה שומעת אותו מחפש כלים במגירות המטבח, מחפש משחקים, או לומד לתפעל את שלט הטלוויזיה. היה לה ברור, שלא קל לו להסתגל לבית שלהם פעם בשבועיים. ובכל זאת לא ויתרה לו על ההתנסויות הללו. במוצאי השבת, כשהייתה מגהצת לו את המדים, היה מביט בה וחושב על כמה היא עצמאית ומאורגנת, חשב על כמה טוב שהתחתן איתה, היא מקנה לו שקט, יציבות ומשפחה. כל מה שייחל לו אי פעם. ימי ראשון נטו להיות באווירת “שביזות יום א'” כמו שקראו לזה בצבא. הוא היה אורז את התיק שלו, לוקח בקבוק מים וכריך שהכינה לו בלילה. מנשק את הבנים שלהם ונותן לה נשיקה במצח. הוא הרגיש שאם היה מנשק אותה נשיקת אהבה, לא היה מסוגל לעזוב אותה שוב ושוב. מוקדם מאוד, הייתה שומעת את מכוניתו הצבאית מתרחקת לשבועיים נוספים רחוק מהבית.

השנים חלפו, הילדים גדלו וכל אחד במשפחה ידע בבירור מה התפקיד שלו. העצמאות שלה הלכה וגדלה. היא אפילו קנתה שתי מיטות לחדר השינה, פשוט כי אהבה לישון מכורבלת בשמיכה משלה. ואז יום אחד הוא השתחרר משירותו ארוך השנים. היא ערכה לכבודו מסיבה גדולה, חברים הוזמנו מכל הארץ, כולם אחלו לו שיחרור נעים והצלחה ב”פנסיה”. רק חברה אחת, שלא מזמן חגגה עם בעלה את השיחרור שלו,  לחשה לה באוזן “אל תוותרי על העצמאות שלך, שיזכור תמיד מי המפקדת כאן בבית”.

היא לא כל כך הבינה על מה החברה מדברת ובכל זאת, ביום שלמחרת, כשישבו יחד בגינתם המטופחת, לראשונה מזה זמן רב, אמרה לו שחיכתה הרבה זמן לזה שיחיו יחד, שיחלקו יחד בתפקידים ההוריים ובתפקידים בבית. והוא מצידו חייך ואמר, שברור שיחלקו. שעכשיו יש לה הזדמנות להגדיל את המשרה שלה, כי הוא בבית . האמירה הזו, שהייתה אמורה לשמח אותה, עשתה את ההיפך הרגיזה אותה! מי הוא שיערער פתאום על היכולת שלה לנהל את הבית ולעבוד במשרה מלאה בו זמנית, הרי הסתדרה מעולה כל השנים….

בחודשים שלאחר אותה שיחה, הבינה בינה לבין עצמה, שיכול להיות דווקא נחמד להעביר אליו את התפקידים שפחות אהבה כמו למשל, טיפול שוטף באחזקת הבית, או הכנת סנדביצ’ים בבוקר, או אפילו ההסעות לחוגים. לאט לאט, נתנה לו “לכבוש שטחים”, “לפלוש” לאזורים שהיו פעם רק שלה. וזה היה נחמד. ואפילו נוח. הנוחות הזו הפחידה אותה, היא פחדה שיהיה לה נוח מידי, שתתרגל לתת לו לנהל את הדברים ותאבד את עצמאותה ואת מקור הכוח שלה. יחד עם זאת נהנתה ממנה, לקחה קורס באוניברסיטה, הרחיבה את שעות עבודתה, יצאה הרבה עם חברות כמו בחורה צעירה…יום אחד, הודיע לה שהתקבל לעבוד בחברת היי טק גדולה. “את יודעת איך זה” אמר לה, “משכורת גבוהה, הטבות כאלה ואחרות והרבה שעות במשרד”. היא לא הבינה איך זה נחת עליה פתאום, בדיוק כשהתחילה להתרגל לנוחות של זוגיות נורמאלית…”אני בטוח שנסתדר, נכון? את הרי כבר מתורגלת, אני אבוא כל יום הביתה לא כמו בתקופת הצבא” הבטיח לה בחיוך רחב.

ההסתגלות חזרה לכך ששוב הייתה כמעט חד הורית, הייתה לה קשה. אומנם הוא הגיע בכל יום הביתה יותר נכון בכל לילה, ובכל זאת רוב המשימות שלה חזרו אליה ובגדול. בלילה אחד, כשחזר גמור מעייפות, אמרה לו שכל תפקיד שחוזר אליה, כבר לא יחזור אליו! שכדאי שישים לב שהם מאבדים את הקשר ביניהם על מזבח הקריירה. שהיא מרגישה אבודה פתאום, מרגישה כאילו תהום גדול נפערת ביניהם. הוא הביט בה בעיניים עייפות ורק אמר בשקט “אין לי מה להגיד, אני חייב להתפרנס” . הוא נכנס לחדר העבודה שלו לסיים מצגת חשובה והיא נפנתה לחדר השינה. על פתק קטן רשמה לו את תחושותיה:

אנחנו עומדים משני עבריה של תהום גדולה

לא, לא הייתה זו רעידת אדמה 7 בסולם ריכטר,

שהפרידה ביננו.

היו אלה רעידות קטנות שבקעו סדקים ביננו

לאט, לאט ובעקביות, התרחקנו זה מזו

אל עבר שני הצדדים של התהום הגדולה,

 שנפערה

 ביננו.

החודשים חלפו, אפילו גם השנים חלפו. הם התנהלו כשותפים טובים, שחיים בדירה משותפת. המילים שהוחלפו ביניהם, היו מילים טכניות, “מתי אתה חוזר? מתי החוג? בשבת ניפגש עם…” מילות חיבה או אהבה לא היו המילים שלהם באותן שנים. ניסיון לגשר על התהום בייעוץ זוגי, לא צלח והיא הרגישה יותר לבד ממה שהרגישה כשהיה איש צבא. היא התחילה לכתוב שירים, לצלם, לרקום סיפורים. למדה והתפתחה, חיה את חייה במקביל לחיים המשותפים. עד שעבורה המאמץ היה כבד מנשוא, היא החליטה ש”תם הטקס”, שחבל להעמיד פנים שהכל בסדר, שמגיע לה לחיות, לשמוח, לאהוב, להיות נאהבת. הוא הבין, מאוחר מידי, שהקריב את חיי הזוגיות שלו. הוא לא סרב כשביקשה להיפרד. לא נלחם על מה שלא היה להילחם. הסכים לכל מה שביקשה. היא ידעה שעולמו חרב עליו. חמלה וריחמה עליו, ובכל זאת החליטה להיות לטובת עצמה. להיות “עצמאותה”!!

בשנתיים שחלפו מאז נפרדו, חיפשה את דרכה החדשה. חיפשה בעיקר אהבה! רצתה בכל מאודה לחיות עם בן זוג אוהב ונוכח. רצתה להרגיש משמעותית, להרגיש מה זה לחיות חיי זוגיות ממשיים. ואז כשזה קרה לה סוף, סוף, היא לא ידעה מה לעשות עם זה. לא ידעה איך חיים “חיים זוגיים” – איש ואישה בבית אחד, קמים בבוקר יחד, שותים קפה במרפסת, יוצאים לעבודה ונפגשים שוב אחר הצהרים. מכינים ארוחת ערב יחד, רואים טלוויזיה יחד, הולכים לישון יחד…זה היה זר לה. צפוף מידי, ביחד מידי. רק המחשבה על זה הפחידה אותה. איך תשים את “עצמאותה” מאחוריה ותהיה “היא” חדשה, אחרת, נעזרת, חולקת, משתפת ואולי אפילו מאפשרת לאחר ליזום, לתכנן ולעשות עבורה…היא הבינה שאם היא רוצה את האהבה שיש לה עם האיש החדש שלה, היא חייבת לחכות רגע, לנשום. לעשות את הדברים בזמן שלה. לא לברוח, להישאר. להתחבר. לתת הזדמנות לאהבה, הזדמנות לטוב הזה להישאר בחייה ולהצמיח עוד טוב לעתיד לבוא. בלילה, כתבה לאהובה את המילים המסבירות איך לאהוב אותה :

אל תאהב אותי יותר מידי

אני אוהבת פחות

אל תאהב אותי יותר מידי

אני לא יודעת איך

אל תאהב אותי יותר מידי

אני נובלת ככה

אל תאהב אותי יותר מידי

זה חונק

אגיד לך איך לאהוב אותי:

לאט, במחוות קטנות, במילים איטיות

בליטוף מזדמן, במבט מחוייך

בסמיילי קטן ועוד אחד

בפרח בר, בפרח אדום

בתשוקה,

בלהיות אתה

בלראות אותי

בלאהוב גם את העצב שלי

בלתת מרחב שתיקה

בלהקשיב.

אל תאהב אותי יותר מידי

תאהב אותי לא פחות ולא יותר

ככה כמו שאני אוהבת.

מוקדם בבוקר שלמחרת, חיבק אותה מתוך שינה ולחש לה באוזן “אוהב אותך”, יותר מזה באמת לא הייתה צריכה.