מרגרינה ועגבניה

מרגרינה ועגבניה

השעה מאוחרת. אני עומדת במטבח ומבשלת לכבוד שבת, מנסה לחסוך לי את הזמן, ומי יודע אולי אצליח לישון שנת צהריים טובים מה שבדרך כלל לא קורה. ריחות של בישולים עולים באפי. ריח החציל הקלוי מטריף אותי, שלא נדבר על השום שריחו מתפשט בכל חלקי הבית. טועמת מן הרוטב הסמיך של הפטריות ולא מצליחה לעצור, כל כך טעים.

"הי תשאירי משהו" אני שומעת את הקול בתוכי.

הרפיתי, וסגרתי את הסיר. בקבוק הבירה עומד לצידי, שותה ממנו כמה שלוקים טובים. אם מבשלים אז באהבה, ואהבה באה גם עם הבירה ליד.

בצל קצוץ גורם לי לדמעות אך הפעם לא קצצתי בצל, הדמעות הופיעו מעצמן.

"מתוקה שלי קומי את תאחרי לבית ספר" אני שומעת את קולה של אמא מהסלון.

"תיכף אמא, עוד כמה דקות" וכיסתי את אוזניי בשמיכה.

"רונה אם לא תקומי עכשיו את תרדמי ולא יהיה מי שיעיר אותך" "קומי אני ממהרת לעבודה"

אמא ממשיכה להציק לי וקולה נשמע כמו טרקטור חורש באוזניי. "אני קמה,אני קמה" צעקתי.

רונה אני הולכת לעבודה. לפתע אמא נכנסה לחדר ונעמדה מעל מיטתי.אמא התכופפה ונשקה ללחיי. נישקתי אותה בחזרה. "בוקר טוב אמא"חייכתי

"בוקר טוב מלאכית שלי. קומי, אני הולכת לעבודה" והלכה. טריקת דלת.

"יופי! עוד כמה דקות לישון" שמחתי.

תיק בית הספר היה מוכן כבר מאתמול כך שאני לא בלחץ אשכב עוד קצת. התעוררתי בשעה שבע. חצי שעה אחרי שאמא העירה אותי. שתיתי את השוקו שלי עם כמה עוגיות והלכתי לבית הספר. שיעור מתמטיקה, שיעור ספורט אוף אין לי כח ליום הזה.

שיעור אומנות תיכף מתחיל, השיעור שאני הכי אוהבת. והכי כיף שהוא שעתיים. הוצאתי מהתיקיה את צבעי השמן והדפים בדיוק כמו שהמורה ביקשה. והתחלנו לצייר את מה שהיא ביקשה. שוב צלצול. הפעם הפסקת אוכל. הלכתי לשטוף את ידי מהצבעים, חלק מהתלמידים כבר התחילו לאכול. התחלתי לפשפש בתיקי מחפשת את ארוחת הבוקר שאמא הכינה לי. חיפשתי בתא הראשון אין כלום. בתא השני אין כלום.

"לעזאזל, איפה אמא שמה לי את האוכל" רטנתי.

לפתע המורה נעמדה מול הכיתה ושאלה: "של מי הכריך הזה?" אני ידעתי מה יש בתוכו אז שתקתי.

ילדים, תסתכלו אלי בבקשה. "של מי הכריך הזה?"

המורה החזיקה את הכריך בידה, פתחה אותו ואמרה: "זה עם מרגרינה ועגבניה" "איכססס.." מי אוכל כריך עם מרגרינה ועגבניה. יוסי שאל.

"גועל נפש" אמר דני.

"זה בטח מקולקל" אמרה דינה והתחילה להתפקע מצחוק ואחריה שאר הילדים.

ישבתי בכסא שלי ושתקתי. לא העזתי לומר שזה שלי. שזה מה שאמא שלי הכינה לי לארוחת בוקר כי לא היה משהו אחר בבית. "רונה את לא אוכלת?" שאלה אותי המורה.

"לא המורה, כבר אכלתי" והרגשתי איך הבטן מקרקרת לי. לא העזתי לומר לה שהכריך שלי. לא רציתי שהילדים בכיתה יצחקו עלי. אפילו פרי לא היה לי בתיק. המשכתי את הציור שלי כשעיניי עצובות ואני רעבה. מידי פעם הבטתי על הילדים, על האוכל שההורים שלחו להם. לחמניות מלאות בכל טוב. חביתה עם תירס, טונה ומלפפון חמוץ, ואפילו בגט עם גבינה מלוחה ועגבניות שרי וזיתים. הם אכלו בתיאבון ואני נשארתי רעבה.

"איזה אמא רעה אני לא סובלת אותה כבר, מה הבעיה ללכת לסופר ולקנות?"

כעסתי על אמא כל כך. התביישתי בה. רציתי לבכות אך החנקתי את דמעותיי. הגעתי הביתה וטרקתי את הדלת בחוזקה.

"מה יש לך?" צעק עלי אחי שישב בסלון.

"אני שונאת אותה, אני שונאת את אמא!!" צעקתי.

"למה היא שולחת לי כריך עם מרגרינה ועגבניה כל הילדים צחקו עלי.

אני שונאת אותה!!

"תגידי את לא מתביישת? צעק עלי אחי הגדול.

"אמא הולכת קורעת תתחת בשבילך מבוקר ועד ערב ואת יש לך תלונות?"

"אמא שלך, עובדת בשתי עבודות רק בשביל להביא כסף הביתה ולדאוג לך וככה את מדברת?"

"מה אתה רוצה? מה יש, שיקנו אוכל נורמלי כמו כל הילדים אני רעבה" "

אמא ואבא לא מחסירים ממך דבר, אז במקרה היום היא שלחה לך מה ששלחה כי לא הספיקה לעשות קניות אז מה את משתוללת"

"טוב, טוב, מספיק עם ההרצאות שלך שתלך לעשות קניות בזמן" "מטומטמת" צעק עלי אחי.

 

"מפגר" השבתי.

"מה אתה עושה פה מוקדם ואיפה אמא בכלל" הרמתי את קולי וניגשתי למקרר לחפש משהו לאכול.

"אמא לא פה. היא בבית חולים"

"מהה?" למה" שאלתי בבהלה "אמא התמוטטה היום בעבודה לקחו אותה לבית חולים. חושבים שזה דום לב"

"מההה?" "מתי זה קרה? למה לא הודיעו לי" צעקתי ודמעות כיסו את עיניי

"את היית בבית ספר. לא רצינו שתתדאגי"

הדמעות המשיכו לרדת מעיניי בלי הפסקה. הרגשתי חרא עם עצמי וכל מה שרציתי זה שאמא תהיה לידי ותחבק אותי.

"אני תיכף נוסע לבקר אותה, רוצא לבוא איתי?"

"כן, כן תן לי דקה" השבתי.

הגענו לבית החולים. אמא נראתה חלשה וחיוורת מאוד. מחוברת למכשירים ולאינפוזיה. עיניה היו עצומות. הבטתי בה. ידה השמאלית היתה שמוטה לצידי גופה. החזקתי בידה והרגשתי בחומה. לא הפסקתי לבכות ליד מיטתה. הרגשתי שאני אשמה שהיא במצב הזה. הרי בשבילנו היא הולכת מוקדם לעבודה ומביאה פרנסה הביתה. מבוקר ועד ליל היא עובדת ותלונה אחת לא שמענו ממנה. אף פעם היא לא ביקשה לעצמה. תמיד היא נתנה לנו כל מה שביקשנו. לא החסירה מאיתנו דבר.

החזקתי בידה הרכה של אמא והתפללתי שתצא מן המצב הזה. הבטתי בה ובכיתי, ובכיתי, עד שעיניי שרפו. באותו היום הבטחתי לעצמי שכל מה שאמא תשים לי בכריך אני אוכל. גם אם זה יהיה מרגרינה עם עגבניה.

 

 

סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.