שִׂמְחָה –
1.מצב רוח טוב וחיובי, דיצה, צהלה, רינה 2.מסיבה, חגיגה
מילים נרדפות של שמחה: אוֹר, אוֹרָה, אֹשֶׁר, בְּחֶדְוָה, גִּיל, גִּילָה, דִּיצָה, חֶדְוָה, טוֹב עַל הַלֵּב, טוֹב עַל הַנְּשָׁמָה, צָהֳלָה, רוֹן, רִנָּה, שִׂמְחָה וְצָהֳלָה, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן, שָׂשׂוֹן, שׁשׁון ושׁמחה
כבר זמן רב שלא חשה שמחה בנפשה. לא חשה שמחה בגופה. התהלכה בעולם בפנים נפולות, מידי פעם הגניבה חצי חיוך למראה תינוק צוחק או בדיחה כלשהי. הסובבים אותה התרגלו לפרצוף הארוך והעצוב שלה ועזבו אותה לנפשה. “ככה היא” אמרו לכל מי שהתעניין בשלומה. “שום דבר לא משמח אותה, מאז אתם יודעים מה”. יום אחד כשסיימה לערוך את הקניות שלה במרכול המקומי, ניגשה אליה ילדה קטנה, משכה בחולצתה ושאלה: “סבתא למה את עצובה?”
השאלה הזו טלטלה אותה. דימעה איימה לזלוג בזווית עיניה הכחולות, שעננה אפורה כיסתה אותן תמידית. היא חזרה לדירתה החשוכה. התיישבה על הספה כששקית הקניות עדיין בידה, ובכתה. בכתה, בכתה, בכתה ובכתה. כל כולה כוסתה בדמעות מלוחות (ועוד הפרשות שלא נתאר כאן…). לא היה בה כוח לקום ולנגב את הדמעות, חולצתה נרטבה מאוד וגם מכנסיה והשיטפון איים להגיע עד לבהונות רגליה.
לידה התיישב החתול שלה, היא קראה לו כשעוד היה גור “אנג’ל” – מלאך, ובדרך כלל הוא לא מילא תפקיד של מלאך אלא יותר של שד, וברגע בו כמעט נשטפו בהונותיה במפל הדמעות, התיישב אנג’ל והחל ללקק אותה, ליילל יללות ארוכות ושקטות, וללפף את זנבו הארוך על רגלה. בעוד היא מנסה להפסיק את שטף הדמעות, תריס החדר נפתח בחבטה גדולה, היא נבהלה כל כך, כשאור גדול הציף את החדר ואת עיניה הנפוחות מבכי. בו זמנית, הווילון הכהה, שכיסה את החלון שנפתח באחת, הפך להיות בהיר וכמעט שקוף ומאחוריו, ישבה בשקט, דמות מלאה (היא העזה להגיד לעצמה שהדמות הייתה ממש שמנה), לבושה גלימה אדומה, בעלת גבות עבותות וקרחת מלאה, משהו מוזר היה בפנים של הדמות הזו, אפשר לומר שכל הפנים של האיש הזה, כן היא הבינה שזה איש, כל הפנים שלו היו חיוך אחד גדול.
“רגע, שנייה, אני משתגעת” היא חשבה לעצמה ואז מתוך הדמעות שהמשיכו כל אותו זמן לזרום עליה, היא פתאום התחילה לצחוק. צחוק שקט וצנוע בתחילה, ולאחר מכן צחוק מתגלגל, פרוע, משתולל, שרק הגביר את הבכי שלה. היא כמו שאומרים “התגלגלה מצחוק”, ממש ככה, התגלגלה מהספה אל השטיח הספוג בדמעותיה, התגלגלה אל הריצפה הקרה, כשבכל אותו הזמן החתול שלה אנג’ל, ממשיך ללקק את הבכי השוטף את הבית.
“היי את שם, מה קורה לך???” נשמע פתאום קול צוחק שואל אותה.
היא נעצרה, חסמה בקושי את פרץ הצחוק שלה בידה “אני?” היא סרקה בעיניה הנפוחות מבכי וצחוק את החדר, חיפשה את מי שדיבר אליה. “כן את שם למטה, מה עובר עליך?”
היא התיישבה. החזיקה את ראשה בין ידיה. הגוף שלה נרגע לאט, לאט. היא נשמה חמש נשימות עמוקות. השעינה את גבה אל הקיר הלבן. מבטה היה מרוכז בפניו מלאות החיוך של האיש הזה שפתאום הופיע אצלה בסלון.
“הזיה, מה?” הוא צחק אל מולה. “לגמרי הזיה, אני לא מצליחה להבין מה קורה כאן” היא השיבה לו.
“בואי נעשה הסכם, אוקיי?” היא הנהנה בשקט בראשה. “את לא מנסה להבין כלום, את פשוט זורמת איתי. תראי, זה הרבה יותר קל”. שוב הנהנה בראשה כהסכמה להצעה שלו. “בואי” הוא הושיט לה את ידו, הרים אותה ממקומה ליד הקיר והוביל אותה אל החלון המואר, אל מעבר לווילון הכמעט שקוף ואל החוץ. היא הרגישה שאין אדמה תחת רגליה ונבהלה מאוד, היא חיבקה את הדמות הצוחקת בפחד. “אל תפחדי, אין סיכוי שאתן לך ליפול. את בטוחה מאוד כאן” . הם ריחפו באוויר מעל לדירה שלה, מעל לשכונה שלה, מעל לעיר שלה, יותר מזה לא ראתה, הכל נצבע לבן אוורירי שכזה. הנשימות המואצות שלה ודפיקות ליבה המהירות, נרגעו אט, אט. הרוח ייבשה את בגדיה ספוגי הדמעות והיא הרגישה שמשקל גופה הולך וקל, כמו נוצה המרחפת לה ברוח. “לאן אנחנו עפים” שאלה אותו בלי מילים והוא רק חייך לעברה חיוך ענק מלוא פניו. הגלימה האדומה שלו התבדרה ברוח ופתאום היא הבינה את משמעות היותו “דמות מלאה”, הוא היה מלא ברוח ואוויר, נראה כאילו הוא מרחף באוויר כמו בלון צבעוני ומלא שמחה.
“שמחה” חלפה מחשבה נוספת בראשה, “שמחה, מה זו באמת שמחה? איך מרגישים כששמחים? למה השמחה נעלמה ממני? האם שמחה זה רק צחוק גדול? האם כששרויים בעצב עמוק כמוני, יכולים לפנות מקום גם לשמחה, יכולים להיות שמחים באמת?”
הוא חיבק אותה חזק “תיכף אנחנו נוחתים, עצה קטנה לי אליך, הפסיקי לחשוב כל כך הרבה, לשאול שאלות ולפקפק בעצמך, פשוט תהיי. תנוחי מכל המילים האלה. עכשיו, תהיי, תרגישי, תנשמי פנימה לכל תא ותא, תרפי מהמחשבות ומהשאלות”
היא הסתכלה עליו ברצינות עמוקה וזעקה אליו מתוך עמקי נשמתה “קל לך להגיד את זה, אתה יודע מה עבר עליי?” מעיין דמעותיה פרץ שוב והיא הרגישה שמשהו גדול השתחרר ממנה. הנשימה העמוקה שנשמה פתאום, סימן לו שהיא עברה את השלב הראשון בתהליך הריפוי שלה.
“אני יודע מה עבר עלייך, לא סתם הגעתי אלייך היום. המים והרוח הביאו אותי אליך. תנסי לעשות מה שאני אומר לך לעשות, הדברים יקרו לך, תתחילי להאמין שוב “
הנחיתה הייתה רכה ואיטית. בגדיה שייבשו זה מכבר, קיבלו גוון בהיר וקל. שערה נשזר חוטי כסף עדינים, משווים לפניה מראה של מלאך. האדמה עליה נחתו, הייתה מכוסה עשב ירוק ורך. בתים קטנים היו פזורים מסביב ודרך עפר כבושה הובילה אל גבעה נמוכה מכוסה בפרחים, שנחל קטן זורם למרגלותיה. על הגבעה עמד בית קטן שנראה כפגודה עם גג מחודד שבפינותיו שפיצים מעוקלים צבועים באדום וזהב. היא שילבה את ידה בזרועו של האיש המחייך, שהביא אותה למקום השלו הזה. יחד צעדו על הדרך הכבושה. מצידיה יכולה הייתה להבחין בפריטים מהחיים שלה, מהבית שלה. היא ראתה את המיטה הגדולה והמסורבלת שלה, עליה הקפידה לישון רק “בצד שלה” כדי להמשיך ולשמור על המקום “שלו”. בהמשך ראתה את החתול שלה אנג’ל, מתלקק לו ומביט בה בעיניו הירוקות והצרות. ממש קרוב לגבעה ראתה את המכונית שלה, המכונית שהוא קנה לה לפני דורות, המכונית שבקושי הניעה ולא היה בכוחה הנפשי למכור אותה. היא נשאה כל כך הרבה זיכרונות טובים ומשותפים, שהיה קשה מאוד להיפרד ממנה. הם התחילו לטפס במעלה הגבעה, רוח נעימה ליטפה את פניה והזכירה לה כמה אהבה פעם, לטייל בחוץ, בטבע. להרגיש את רגבי האדמה תחת רגליה ולהנות מהחופש להיות ככה, בדיוק כמו שהיא.
בראש הגבעה, ליד הפגודה הקטנה, עמדה באר מים עמוקה. היא נעמדה מעליה והציצה פנימה, הבבואה שראתה במי הבאר הייתה מוכרת לה, היא ראתה אישה ששערה שזור חוטי כסף, מחייכת חיוך גדול ושלווה נסוכה על פניה. היא התאהבה מיד בבבואה שלה, היא חשבה לעצמה שהדמות בבאר מקסימה וייחלה להראות כמוה ביום מן הימים.
“מותר לשתות מן המים האלה” אמר לה האיש המחייך. היא הושיטה את ידה אל המים, שטפה את פניה העייפות ולגמה לגימות קטנות מן המים הקרים. היא נרגעה, התיישבה על ספסל קטן שעמד ליד הבאר. “אני רוצה לנוח כאן קצת” עצמה את עיניה, ולראשונה מזה שנים לא חלפה שום מחשבה במוחה. נשמה נשימות עמוקות אל תוך תוכה ונשפה לאט, לאט, לאט את האוויר מריאותיה החוצה. עם כל נשימה פנימה, הרגישה שעוד משהו נושר מתוכה, עוד משהו נעלם ממנה. היא נשמה ככה עד שהרגישה שכבר אין לה מה להנשיר או להעלים מתוכה. היא נעמדה ואמרה לאיש המחייך “בוא נמשיך במסע שלנו” . הוא הוביל אותה אל תוך הפגודה וידע שעברה עוד שלב בתהליך הריפוי שלה.
אל הפגודה הובילה דלת עץ מגולפת ויפה, שלה שתי כנפיים הנפתחות החוצה. ובעצם כאשר פתחו את שתי כנפות הדלת, אפשרו לפנים להתערבב עם החוץ ובכך הייתה להם כניסה מבורכת לתוך הפגודה.
בחלל הפגודה לא היה שום רהיט, לא ספסל, לא מזבח, לא פסל. רק קיר מראות מבהיקות שקיבלו את כל מי שנכנס אליה פנימה. המראות שיקפו את תוכו של המגיע מבחוץ. בעצם, כל מי שהביט במראות הללו, יכול היה לראות את כל המסע שלו אל מול עיניו. מראות אלו היממו אותה. היא נעצרה, משתהה אל מול תוכה שנחשף מולה, כל הפחדים שלה ואפילו השחורים ביותר, כל האמונות שהחזיקה בהן בחוזקה שלא תברחנה ממנה, כל מאות אלפי המחשבות הכי קודרות שלה, כל הנשמות שלא רצתה שתלכנה ותשארנה אותה לבדה ובודדה.
היא הרכינה את ראשה. הביטה ברצפת הבטון הפשוטה של הפגודה. נשכבה עליה מלא אורכה, על ביטנה. המצח מונח על הבטון החשוף. היא רצתה להיטמע ברצפת הפגודה, להעלם, לא לחוש, לא לחשוב, לא להיות. להתפורר למיליוני חלקיקים זעירים ופשוט לא להמשיך לשאת את המשאות שנשאה עליה. היא הרגישה כיצד חלקיה נושרים אל הריצפה כמו עלי שלכת בסתיו. הגוף הפיזי שלה התפורר לחלוטין. היא נטמעה ברצפת הבטון כלא הייתה.
האיש הצוחק הביט בה ממקום עומדו וידע שהתהליך שלה קרוב לסיומו ועוד מעט יחלו את המסע חזרה אל היקום הפיזי שלה.
היא קמה מרצפת הבטון הפשוטה. ולא הרגישה דבר, חשבה כלום, ראתה בעיני רוחה וחשה בליבה את האוויר הדחוס שבפגודה. היא ריחפה אל מחוץ למבנה, האיש הצוחק, סגר את כנפות הדלת מאחוריה, השאיר את הבפנים סגור מפני החוץ.
“קח אותי מכאן בבקשה” היא לחשה לו בקולה השקט והבוטח. “אני רוצה להגיע אל הנחל הקטן שזורם למרגלות הגבעה” הוא נשא את רוחה על ידיו אל עבר הנחל הקטן, שם הניח לה למצוא את עצמה מחדש. המים הזורמים נצצו בשמש בזהרורי אור, שמילאו אותה בנקודות אור זוהרות. היא החלה לחוש את גופה הפיזי הולך ונבנה בחזרה. איבר אחר איבר, תא ועוד תא, חלקיקים הבונים ישות שלמה אחת. היא הביטה בידיה שלא רעדו מפחד או מבכי. הביטה בכפות ידיה, הקוויים החורצים אותן, היו ברורים ורציפים. היא חיבקה את כתפיה, מביטה במים הזורמים אל האינסוף. “אספתי את כולי” היא אמרה לאיש הצוחק. אני מוכנה לפגוש את היקום שלי.
“אל תמהרי, קחי את כל הזמן שאת צריכה, הכל מחכה לך שם, בדיוק כמו שהשארת אותו”
חיוך ראשון וגדול הציף את ליבה, עיניה, פיה. פניה קרנו באור בהיר. “אני מוכנה. התהליך הושלם. אספתי את חלקי הנשמה האבודים שלי. השארתי את מה שהייתי צריכה להשאיר מאחורי כבר לפני שנים. אני מוכנה לחזור ליקום שלי, למציאות שלי. אני מוכנה”
החזרה הייתה קלה ואוורירית. החלון היה פתוח, הווילון התנפנף לעומתה. הם נחתו בסלון החשוך. השמש כבר שקעה ורק פס כתום נראה באופק ממנו הגיעו.
“תישאר לארוחת ערב?” היא שאלה אותו והוא חייך אליה מלא פניו, ונעלם.
