אושר, אור ואהבה

אושר, אור ואהבה

יש אנשים שאתה מסתכל עליהם ואתה אומר לעצמך "וואלה, הם בדיוק מה שאלוהים התכוון כששלח אותם לפה: עושים בדיוק מה שהם צריכים, ממלאים את התפקיד המיועד להם בעולם שלנו. והם עושים את זה בצורה מושלמת, הכי טוב שאפשר". סוף השבוע שלי, לשמחתי הרבה, הכיל שניים כאלה.

ביום חמישי בערב נכחתי באירוע מיוחד לרגל הוצאת ספרו של נעם חורב "טיוטא של אושר". נעם, אחריו אני עוקבת כבר כמה שנים, הוציא מקבץ שירים וטקסטים שכתב בספר בהוצאה עצמית, והזמין אנשים שעוקבים אחריו להיות שותפים לתהליך. הערב, שכלל הקראת שירים ע"י נעם וע"י חלק מהמשתתפים, חשף גם טפח ממה שהתחולל בנפשו במהלך שנות ילדותו, התבגרותו וגיבוש זהותו ככותב וכגבר הומוסקסואל שגדל בפריפריה ועבר לעיר הגדולה כדי להיות מה שידע תמיד שהוא רוצה להיות. "הסיפורים מאחורי השירים" הוא קורא לזה, אבל מדובר בעצם במה שקושר את נפש הקוראים שלו לנפשו – המאבקים והלבטים שכולנו עוברים בדרך לגיבוש הזהות הייחודית שלנו. הבחירות שלנו בחיים וההתמודדות עם מה שאנחנו באמת רוצים בתוכנו, מה שהאני העליון או הנשמה שלנו רוצים ולרוב לא מעזים לבטא ולהחצין. דברים שלפעמים נעלמים נוכח רעשי הרקע של מה מקובל ורצוי או הצורך האנושי שלנו להשתייך, להתאים לסביבה או לְרַצּוֹת אותה. הערב הזה חימם את ליבי מכל כך הרבה בחינות – חוץ מזה שמאוד נעים לי לראות אנשים שעושים בדיוק את מה שהם אמורים לעשות בעולם הזה, ההנגשה של אמנות לקהל כל כך מגוון הדהימה אותי ושימחה אותי בו זמנית. העובדה שהקהל היה הטרוגני כל כך הדגישה בצורה הכי מובהקת שנעם באמת ממלא את הייעוד שלו – לגרום לנו לאהוב את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו כך שנוכל לקבל ולאהוב את האחר והשונה – דרך המימוש העצמי שלו. השירים והטקסטים שנובעים ממנו, בעקבות החוויות האישיות שלו, מגיעים ממקום כל כך עמוק ואישי שהן נוגעות בכולנו וקוראות לנו להסתכל עמוק פנימה כדי לזהות איפה זה פוגש אותנו, מה זה מעיר אצלנו ולאיפה זה לוקח אותנו. אמנות במיטבה! תמיד האמנתי שככל שהיוצר מגיע למקומות עמוקים יותר בתוכו כך התוצרים טובים יותר, מדברים ליותר אנשים ומעוררים אצלם יותר תגובות ורגשות. אז אולי פזמונאות נחשבת לבן הקטן והפחות גבוה של השירה, אבל אני אומרת – אמנות זו אמנות ואם היא נוגעת בכל כך הרבה אנשים אז זו בהכרח אמנות טובה!

ואז, כדי לחפור עוד קצת בנבכי נפשי נסעתי ביום שישי על הבוקר לבת חפר לסדנת רייקי אצל חנה אבני. רייקי למדתי כבר לפני למעלה מעשרים שנה אבל לא ממש השתמשתי בזה באופן מסודר ומודע. הרגשתי, אני מרגישה ואחרים סביבי מרגישים אנרגיות עוברות דרכי, אבל נמנעתי עד כה מלמסד את העניין. השתדלתי להתחבא מאחורי העיסוק שלי בארכיטקטורה שהתמקד עד כה בחלק הכי רחוק מאישי/טיפולי שאפשר – מסחרי ומשרדים. נמנעתי שנים באופן מודע ויזום מהתעסקות במגורים בתירוצים שונים, שכולם נכונים ומובנים אבל הם בכל זאת תירוצים. ואני יושבת עם עצמי וחושבת על הרתיעה שלי מההגדרה של מטפלת, על הרתיעה שלי מעבודה מול אנשים פרטיים והטענה שלי שבמגורים נכנסים לחלומות של האנשים ועכשיו הכל מתחבר לי – אני לא רוצה לטפל באנשים, אני בורחת אפילו מההגדרה של מטפלת, אבל זה בעצם מה שאני עושה באופן לא מודע כבר שנים, גם בעבודה וגם בכלל. והנה חנה, עוד אישה שדי להעיף בה מבט אחד ולהבין שהיא מהסוג המדהים הזה של אנשים שהם בדיוק מה שאלוהים התכוון שיהיו, למרות הסביבה שלא תמיד קיבלה אותם והגדירה אותם כחריגים, אמרה בדיוק אתמול שמי שמשתמש ברייקי הוא לא מרפא אלא מטפל. שהענווה חשובה פה וצריך לדעת שאנחנו רק צינור לאנרגיה האלוהית הזו, שהיא אור ואהבה. שאהבה יכולה לרפא הכל ושאנחנו פה כדי להפיץ אותה, להעביר אותה הלאה, להיות צינור שמנגיש אותה לעולם. קצת כמו המילים של נעם, קצת כמו יצירות אמנות אחרות שמרטיטות את ליבנו, עושות אותנו אנשים טובים יותר ומחוברים יותר לעצמנו ולבריאה, לאיך שאלוהים התכוון שנהיה כשהוא שם אותנו פה. וזה הזכיר לי גם קטע מספר שאני קוראת עכשיו. ספר שמפרט שיטה מהוואי, שנקראת הו'אופונופונו, להתנהלות עצמית בעולם הזה: "...בחיים אנחנו עוברים לפחות שלושה שלבים: בראשון, אנו קורבן; בשני, אנו הופכים לבוראים של החיים שלנו; ולבסוף, אם אנחנו בני מזל, אנו הופכים למשרתי הישות האלוהית..." (מתוך "אפס מגבלות", בהוצאת פראג).

עכשיו אני מבינה שכדי להיות באמת מי שאנחנו צריכים להיות בעולם הזה, להיות במצב של אפס מגבלות, אנחנו צריכים לוותר על הרבה דברים שבאים מתוך האגו שלנו – פחדים, ספקות, הצורך להיות חלק מ-,  הצורך לְרַצּוֹת אנשים ומערכות, הצורך בשליטה, בהבנה, בידיעה, הצורך בהכרה – ולהתמסר לקריאה האלוהית. למקום הזה בתוכנו שיודע שזה בדיוק מה שנכון לנו, לא משנה מה המחירים שאנחנו צריכים לשלם. למקום הזה בתוכנו שיודע שאנחנו רק כלי להעביר לעולם הזה משהו ממימד אחר, משהו שהוא גדול יותר מכאן ועכשיו, ממה שמקובל, אופנתי, נכון, יפה. משהו שהוא אמת אוניברסלית נצחית שנכונה לכולנו, תמיד, גם אם כל אחד מאיתנו חווה אותה באופן שונה. למקום הזה בתוכנו שמתמסר ומוותר ונותן לנו להיכנס עמוק פנימה, להתחבר לאלוהים שבתוכנו ולהוציא מתוכו את מה שעשוי לחבר עוד אנשים לעצמם ולאמת הזו. להסכים להיות משרתי הישות האלוהית, בכל דרך שנבחרה עבורנו.

אני מקווה שאני בדרך לשם. עד אז אני מקיפה את עצמי באנשים כאלה, שהם בדיוק מה שאלוהים התכוון שיהיו.

Le Chat Noir מיכל ליבנה

כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי הבלתי מתחשב

הפועם

בקצבו של הלב                              דניאלה ספקטור

מתרגלת סנכרון של קצב הלב עם קצב היקום.