תסתכל על הילדה הזאת.
בת 25 ובטוחה שהיא יודעת הכל. העולם הוא שלה. היא חיה את החלום.
תסתכל על הילדה הזאת. השמלה הלבנה חובקת את גופה, מדגישה את המתניים הצרים, את החזה המפואר. מתחתיה היא לא לובשת כלום מלבד תחתוני תחרה לבנים, כמעט לא קיימים. לרגע אחד היא מרגישה כמעט יפה.
תסתכל על הילדה הזאת, על הקשיחות שלה שעטופה במותק. האם היא מאושרת? כנראה שכן. היא רואה עולם אחד, והעולם הזה מושלם. היא נלחמה בשביל להגיע לכאן, אל תטעה בחזות השלווה שלה. היא מרוצה כי הכל הצליח לה. ככה בדיוק זה היה אמור להיות. זאת בדיוק אמורה היתה להיות הקריירה שלה, בשחור-לבן, כמו הראיה שלה. המסלול שלה להצלחה סומן כבר מזמן. ככה בדיוק היא היתה אמורה להיראות ביום חתונתה, פוסעת יד ביד עם אהוב נעוריה אל גורלם המשותף. היא עוד תבין, באותו יום, שלא בהכל היא יכולה לשלוט. היא עוד תגלה שגם מי שאוהב אותה לנצח יכול לשבור לה את הלב.
תסתכל על הילדה הזאת. היא לא לחוצה בכלל. מהמספרה היא פשוט תפסה מונית בחזרה למלון, וכל הרחוב הסתכל עליה בהערצה ותדהמה, אוספת את שכבות הטול הלבן ודוחסת אותן למושב האחורי, מחייכת. היא תתרגל למבט הזה בהמשך. היא יודעת שהאוכל יהיה טעים. אנשים ירימו גבה כי היא בחרה בארוחה חלבית, אבל לא אכפת לה. זה הרגע שלה והוא יראה כמו שהיא רוצה. גם לזה היא תתרגל. גם כשהמציאות תחלק לה מהלומה אחרי מהלומה היא תמצא דרך להפוך את כל הרגעים לשלה, לסמן עוד ניצחון.
תסתכל על הילדה הזאת. היא יודעת שהמוזיקה תהיה מעולה, שהצילומים יצאו מדהים, כי כל האנשים האלה, הצלמים, אנשי הקייטרינג, הדי ג’יי, כבר מאוהבים בה קצת. היא רגילה לזה. היא לא יודעת שלא כולם ככה. זה נראה לה טבעי להתאהב כל יום ברוח, או בשמלה שהיא לובשת. היא כבר יודעת שהלב יכול אינסוף, היא רק עוד לא יודעת איך.
תסתכל על הילדה הזאת. עוד מעט היא תעשה את מה שאף אחת אחרת לא עושה – היא תנאם בחתונה של עצמה. חבל שיעשה את זה מישהו פחות טוב, לא? להיות הכי טובה זה מה שהיא הכי טובה בו. היא עוד תלמד שלא מספיק להיות הכי טובה, צריך גם לעבוד קשה.
תסתכל על הילדה הזאת.
אין לה מושג.
היא לא יודעת שמתחת לאדמה השדים רוקדים את המחול שלהם. היא לא יודעת להגיד מה חסר לה. היא לא יודעת כמה היא מכאיבה. היא לא מבינה כמה היא אהובה. היא לא יודעת שבקרוב היא תסתכל על זוג עיניים כחולות זכות ותבין שהיא לא הבינה כלום, ואז היא תתחיל, כמו התינוקת שבזרועותיה, ללמוד את העולם הזה מחדש, את הדברים שמאחורי הדברים, לבחון את הגבולות שלה מול חוסר הגבולות של אהבה, לשיר עם המלאכים ולרקוד עם השדים ולראות את כל העולמות מונחים זה על גבי זה כמו קומות של עוגת חתונה. היא לא יודעת שכמו תינוק שמתחיל לדבר היא תלמד למלמל את ההברות של אהבה אחת אחת, לחבר אותן למילים ואז למשפטים. היא עוד לא יודעת שכדי ללבוש אדום, היא תצטרך לוותר על ללבוש שחור-לבן.
תסתכל על הילדה הזאת.
ותסתכל על הילד הזה.
בן 25, וחי את החלום. הקריירה שלו מטאורית, והיא מתנהלת בדיוק כפי שתכנן. הוא פוסע יד ביד עם אהבת נעוריו על עבר גורלם המשותף. הוא רק לא בטוח שזה החלום שלו, שהוא חי. אבל כולם אומרים שככה זה צריך להיות, ואם יש משהו שהוא יודע, שהוא בטוח בו לגמרי, הוא שזה המקום שלו, לידה. הוא עוד לא יודע שהידיעה הזו תיבחן שוב ושוב ושוב, ותישאר חזקה וצלולה.
תסתכל על הילד הזה. הוא לא רצה להתחתן בכלל, בטח לא עכשיו, אבל התעקש שיגיעו ביחד לחתונה, מתוך הדים של פחד שאין לו שם, שהיא תעזוב אותו שם ולא תגיע. הוא עוד לא יודע שהיא תמיד תהיה שם, ולא חשוב מה יקרה.
תסתכל על הילד הזה.
אין לו מושג.
הוא לא יודע לתת שם לספקות שמנקרים בו. הוא לא יודע כמה הוא מפחיד. הוא לא מבין כמה הוא אהוב. הוא לא יודע שבעוד שנים הוא יסתכל על עוד שלושה זוגות עיניים בכל הצבעים ויבין שהלב שלו התמתח לכיוונים שהוא לא ידע שקיימים. הוא לא יודע שיעברו עוד שנים עד שהוא יהיה מסוגל להסתכל בעיניים שלה ולדבר אמת. הוא לא יודע שהוא יצטרך לפשוט את עורו וללבוש אותו מחדש כדי להרגיש בו נוח.
תסתכל על הילדים האלה…
אין להם שום מושג. הם לא מבינים מהחיים שלהם בכלל.
הם יודעים רק דבר אחד, בביטחון מוחלט – שהאהבה שלהם אמיתית, ושהיא יכולה לנצח הכל.
והם צודקים.
עשרים ושש שנים אחר כך, עם קצת יותר משקל (אני) וקצת פחות שיער (אתה), אנחנו אותם ילדים. יותר חכמים, יותר חזקים, יותר צלולים, אבל לא פחות מאוהבים. אולי יותר.
