מעשה בנער שאהב דרקון

מעשה בנער שאהב דרקון

פעם, לפני שנים רבות מאד, חי דרקון אחד. היה זה דרקון עצום, שקשקשיו היו עשויים זהב אדום, ותושבי הארץ ההיא האמינו, שמי שיצליח להשיג קשקש זהב כזה, יוכל לתת אותו לעלמת החן אותה אהב, והיא מיד תתאהב בו.

גברים רבים ניסו את כוחם מול הדרקון, נסיכים, אבירים, ואפילו טוחנים וסנדלרים. כולם רצו להשיג אחד מקשקשיו המפורסמים. אבל הדרקון לא נכנע לבקשות וצחק לאיומים, והיה שורף את כל מי שהעז להניף נגדו נשק.

ובכפר קטן, בסמוך למאורת הדרקון, חי לו נער שאהב דרקונים. יום אחד, חלף הדרקון בטיסה מעל הכפר, והנער, שהיה בדרכו לבאר המים, ראה אותו במעופו, וליבו עצר מלכת. עד אותו רגע חייו היו שלווים ורגילים למדי, ורק בחלומותיו היו מופיעים לעיתים דרקונים, אבל מרגע שראה את הדרקון ההוא, הזהוב-אדום, במו עיניו, ניטלה ממנו השלווה, והדרקון מילא את כל מחשבותיו. קוסמת הכפר, שראתה שהנער אינו כתמול שלשום, שאלה אותו מדוע עיניו חולמניות כה, האם התאהב בנערה מנערות הכפר, אבל הנער אמר לה שהתאהב, אבל לא בנערה, אלא בדרקון, והוא נחוש בדעתו ללכת אל המאורה שלו ולפגוש אותו פנים אל פנים. הקוסמת נחרדה. היא ידעה מה היה סופם של כל הגברים שניסו את כוחם מול הדרקון האיום. "אל לך לעשות כן!" היא אמרה בדאגה ובחשש, "הדרקון לבטח ישרוף אותך, ואז יאכל את גווייתך, ולא נראה את פניך היפות בכפר יותר!"

אבל הנער לא הקשיב לה. עיניו היו מלאות משק כנפיים באדום-זהוב.

למחרת ארז הנער מעט צידה, ושם פעמיו למאורת הדרקון. הוא נכנס, ללא חשש, ופנה אל הדרקון: "הו, דרקון זהוב, ראיתי אותך במעופך מעל הכפר שלנו, והיית נורא הוד בעיניי, ואמרתי בלבבי – אולי נוכל להיות חברים..."

הדרקון הסתובב, ובמקום לראות אביר בשריון וחרב, כפי שהיה רגיל, ראה רק נער עם תרמיל קטן. הדרקון נשף נשיפה קצרה של בוז, הסתובב וחזר לשנת הבוקר שלו.

הנער יצא מן המאורה, ישב בחוץ על אבן, וחשב לעצמו: הדרקון רגיל לראות נסיכים ואבירים, ואני רק נער רגיל מן הכפר. אין לי שריון או תכשיטים יקרים. מה אוכל להציע לו, כדי שישים לב אליי?

חשב וחשב, עד שעלה רעיון במוחו. הוא חזר לכפר, הסתגר בחדרו, ואיש לא ידע מה הוא עושה שם. למחרת היום שב אל מאורת הדרקון, אך הפעם לא נכנס אליה. הוא מצא לו מקום מסתור בין האבנים שבחוץ, הוציא מן התיק את הגיטרה הקטנה שלו, והחל לשיר שירי אהבה לדרקונים.

מתוך המאורה שמע הדרקון את השיר הראשון והרים את ראשו. בשיר השני הוא הסתובב להאזין, ובשלישי יצא מן המאורה. "מי הוא זה המעז לנגן ולשיר ליד מאורת הדרקון?" הוא שאג, אבל לא בקול רם מאד.

ממחבואו ענה לו הנער: "אני רק נער פשוט, אך אוהב אני דרקונים בכל ליבי. את השיר הבא כתבתי במיוחד בשבילך. התרצה לשמוע?"

והדרקון ענה לו: "השמע את שירך, ואז אחליט האם לשרוף אותך."

והנער החל לשיר את שירו, והוא סיפר על יפיו של הדרקון, על משק כנפיו האדירות וכיצד הוא חותך את השמיים במעופו, קשקשיו הזהובים-אדומים מתיזים את אור השמש, וכיצד ליבו שלו, של הנער, נעצר בחזהו למראה הזה. הנער שר, והדרקון חייך. אין זה מן הידועות שדרקונים יודעים לחייך, שכן הם אינם מרבים לעשות זאת, אבל הדרקון הזה חייך.

כשהסתיים השיר, ביקש הדרקון מן הנער להראות את עצמו, ונשבע כי לא ישרוף אותו. הוא שאל את הנער אם יש לו עוד שיר, וכשהנער שר, הדרקון הניח את ראשו לידו והקשיב רוב קשב, ואז שאל את הנער כיצד חשב על השיר הזה, ואז שאל אותו על חייו בכפר, ותיאר לו את חייו שלו, ואת כל האבירים והנסיכים ששרף. וכשהשמש נטתה לערוב, הדרקון והנער היו חברים.

"אמור לי," אמר אז הדרקון לנער, "האם אינך רוצה את אחד מקשקשיי, כמו כל האבירים האחרים?"

"כן, רוצה אני," ענה הנער, וליבו של הדרקון שקע קצת בקרבו. הוא תלש אחד מקשקשי זנבו, והושיט אותו לנער.

"הרי לך. עכשיו תוכל לקחת אותו ולתתו לנערה שאותה אתה אוהב, ומובטח לך שגם היא תאהב אותך."

הנער צחק, לקח את הקשקש והושיט אותו לדרקון. "אבל אינני אוהב שום נערה. אותך אני אוהב, והקשקש הזה מבטיח לי שגם אתה תאהב אותי, ולנצח לא ניפרד."

והדרקון הזה, שרק עכשיו נזכר איך מחייכים, הבין שהוא יזדקק לאמנות הזו הרבה יותר, שכן הנער היה מופקד על החיוך שלו.

מאותו היום, בכל פעם שעוד אביר בשריון מבריק היה מתקרב למאורה, עוד לפני שהצליח להיכנס ולהניף את נשקו לראווה, עוד לפני שהספיק להגיד "דרקון! אני מתכוון לקחת אחד מקשקשיך!", הדרקון היה שולח לשון אש אל מורדות ההר ומבריח אותו, והנער היה מתכרבל ליד הדרקון, מדגדג אותו בבטנו הרכה, וצוחק.

  

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.