פרפרים נולדו לחופש

פרפרים נולדו לחופש

"דניאל, תזדרז אנחנו ממהרים לבית הספר," זרזה אותי אמא.

"אני תיכף בא!" צעקתי מהחדר שלי והבטתי על הפרפרים שהיו בתוך הקופסה השקופה שבניתי להם בחצר. אפשר לראות אותם מבעד לחלון חדרי.

"דניאללל! בוא כבר!" אמא החלה לאבד את סבלנותה.

"אני בא, אני בא!" צעקתי.

"למה לוקח לך כל כך הרבה זמן להתארגן?" שאלה אמא כשנכנסנו לרכב תוך כדי שאני חוגר את חגורת הבטיחות.

"לא יודע," השבתי.

"טוב, תהיה ילד טוב היום, בסדר?"

"בסדר, אמא."

נכנסתי לכיתה והיום המורה סיגל הציגה את הילד החדש. "תכירו תלמידים. זה נווה והוא תלמיד חדש אצלנו בכיתה. הוא בא מרחוק. הוא בא במטוס מארצות הברית, והוא לא יודע ממש עברית. אני רוצה שכל אחד יקח אחריות על עצמו וישחק יפה עם נווה, בסדר?"

"בסדר המורה" כל התלמידים ענו ביחד אבל אף אחד לא האמת התכוון לזה.

נווה עמד באמצע הכיתה. היה לו שיער שחור קצר ועיניים כחולות. אבל הוא היה קצת צולע. הילדים הסתכלו עליו וחלקם אף צחקו עליו. כשהמורה אספה את כולם לשיחה היא אמרה שהיא לא רוצה לשמוע על דברים כאלה יותר.

"בכיתה שלנו לא צוחקים על אף אחד" היא אמרה.

נווה היה מוזר קצת. הוא רוב הזמן שתק. רק כשהיה חייב לענות על שאלה הוא דיבר.

"דניאל תגש אלי בסוף השיעור אני רוצה לדבר איתך" אמרה המורה ובמבטה ראיתי שהיא רצינית כל כך.

"מה קרה עכשיו? מה היא שוב רוצה ממני? לא עשיתי כלום." "אבל המורה אני…"

"בלי אבל" אחרי השיעור תבוא אלי"

"טוב המורה" השבתי.

שוב אפספס משחק כדורגל בהפסקה עם החברים.

"אוף" אחרי השיעור נגשתי למורה ואז שאלתי אותה.

"המורה למה אני כאן? לא עשיתי שום דבר רע"

הבטתי בה כמחכה לנזיפה. "דניאל חמוד לא עשית דבר. להיפך, אני גאה בך שבזמן האחרון אתה מתגבר ומראה נכונות להתקדם בלימודים. אני ממש שמחה."

חייכה המורה. חיוך התפשט על לחיי. אז מה היא רוצה ממני? "תקשיב דניאל. הילד החדש, נווה. אני רוצה שתתחבר אליו ותשחק איתו"

"אבל המורה אני רוצה לשחק עם החברים שלי. מה אני אעשה איתו?"

"דניאל אני מבקשת שתשחק איתו"

המורה חיכתה שאומר לה כן.

"אבל המורה אני לא מכיר אותו, ואני לא יודע מה הוא אוהב. ובכלל, הוא צולע אי אפשר לשחק איתו כדורגל, זה בעסה"

"דניאל אני מבקשת. צליעה זה לא מחלה" "תאמר לי שתשחק איתו ותשתף איתו פעולה"

"בסדר המורה" השבתי. 

"כל הכבוד דניאל. אני גאה בך"

יצאתי מהכיתה מבועס.

"לעזאזל למה דוקא אני?"

"היא לא יעלה ליפול על מישהו אחר?" בהפסקה ניגשתי אליו.

"הי אתה. קוראים לי דניאל"

"נווה ישב על הספסל בחצר הביט בי ולא אמר מילה"

"תגיד למה אתה שותק כל הזמן?" "נווה לא ענה רק עשה לא רוצה עם הכתפיים. הוא התעלם ממני והלך משם. ראיתי אותו מתרחק ממני בצליעה.

"מעניין מה קרה לו?" תהיתי. למחרת החלטתי להביא איתי את הספר על הפרפרים שאני מאוד אוהב ולהראות לו.

"היי נווה זוכר אותי?  דניאל?"

דניאל הביט בי ושוב לא אמר מילה. התיישבתי לידו בספסל פתחתי את התיק והוצאתי את הספר על הפרפרים.

"תסתכל נווה. אתה אוהב פרפרים?

אני אוהב אותם מאוד"

נווה הביט בי והביט בספר, ואז שוב הפעם הביט בי

. "אני צולע כי פעם רדפתי אחרי פרפר ולא שמתי לב, ונפלתי מהצוק. זה היה יכול להיות יותר גרוע" "

יו אחי מה אתה אומר? מתי זה קרה?"

"לפני שנה בערך"

"הייתי עם גבס המון זמן, והרופא אמר שאני כבר לא אוכל לשחק כמו ששיחקתי בהתחלה"

"וואי אחי, זה חרא אני מצטער בשבילך"

"זה בסדר. התרגלתי כבר" אמר נווה ועצב בעינו.

נווה ואני הבטנו בספר על הפרפרים ודיברנו שעות. פתאום קלטנו שאנחנו אוהבים את אותם הדברים. בילנו שעות בהפסקות, הוא בא אלי הביתה ואני באתי אליו. היינו החברים הכי טובים.

"נווה בוא תראה מה יש לי פה"

לקחתי אותו ביד והלכנו לחצר ביחד. היתה שם קופבא ענקית שקופה ובתוכה המון פרפרים.

"תראה, זה האוסף שלי. כל פעם שאני מצליח לצוד פרפר אני מביא אותו לכאן, ושם בקופסא השחורה"

נווה הביט על הפרפרים ולא אמר מילה. היו שם המון פרפרים. מכל המינים ומכל הצבעים. צהובים, אדומים, כחולים. פרפרים גדולים, פרפרים קטנים. ממש חוות פרפרים קטנה. "

אז מה אתה אומר על האוסף שלי?" שאלתי את נווה.

"אני אוהב פרפרים, אבל לא ככה. לא שהם בתוך קופסא"

"עזוב אחי, מה יותר יפה מלקום בבוקר ולראות אותם"

"אני לא אוהב" אמר נווה והתעצב

. "פרפרים צריכים חופש. הם צריכים להתעופף ממקום למקום. לטייל בשדות, באגמים, ואפילו ליד החלון בבית שלי" "

אבל אני אוהב לראות אותם בתוך הקופסא" השבתי כשאני מתעקש שככה זה יהיה. נווה הניח את שתי כפות ידיו על הקופסא ודמעות זלגו מעיניו.

"תראה אותי" אני לא יכול לרוץ כמו פעם, אני לא יכול לשחק עם החברים כי הם חושבים שאני מוזר. אבל האמת שהם לא מבינים אותי. הם לא יודעים שאני מתרחק מהם בגלל שכואבת לי הרגל כל הזמן. אני לא יכול לעמוד עליה הרבה זמן.

אז למה להתחיל לשחק אם אהרוס להם?"

"הם חושבים שאני סנוב ועושה בכוונה וזה לא נכון בכלל" לפעמים אני מרגיש כמו הפרפרים האלה, לכוד

" "אבל הם חופשיים בקופסא"

"לא הם לא"

"הם צריכים אוויר, להתעופףף ממקום למקום לא להיות סגורים במקום אחד.

זה אותו הדבר"

"פרפרים נולדו לחופש"

אמר נווה וחיוך קל עלה מבין שפתיו.

"אתה היית רוצה להיות כל הזמן בקופסא הזאת?"

"לא" השבתי.  והבנתי למה נווה התכוון.

השעה היתה מאוחרת. אמא של נווה באה ואספה אותו. הבטחנו להתראות גם אחרי חופשת חג הפסח. הבטתי על הקופסא הגדולה שלי ועל הפרפרים.

"לא איכפת לי מה נווה אמר. אני משאיר אותם כאן"

חופשת הפסח נגמרה וחזרנו לבית הספר. ביום הראשון נווה לא הגיע. גם לא ביום השני, השלישי, והרביעי. אמא התקשרה לדנה אמא של נווה לשאול. 

"אני לא מאמינהה"

"מתי זה קרה?"

"נהרג"  אמא התחילה לבכות. וגם אני.

נווה נהרג בחופשת הפסח כשחצה את הכביש במעבר חציה. 

הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניי. שבוע שלם בכיתי לא רציתי ללכת לבית הספר, עד שההורים שלי דברו איתו ואמרו לי שנווה לא מת.

"הוא בשמיים עכשיו, והוא חופשי, והוא רואה אותך מלמעלה, ומחייך"

"נווה אוהב אותך ושומר עליך גם מלמעלה" אמרה אמא ודמעה קטנה זלגה מעיניה.

. רצתי ישר לחצר. פתחתי את הקופסא השקופה שלי, ושחררתי את כל הפרפרים.

כל הפרפרים התעופפו להם למעלה, למעלה ואז נעלמו. "פרפרים נולדו לחופש"

חייכתי בשקט והבטתי לשמיים.

סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.