קוף אחרי בנאדם

קוף אחרי בנאדם

בעיניה זה היה רגע מושלם. ישובים היו דמומים במרפסת חדרו הנעים של מלון הצופה אל הים. בראשה עבר הרהור על כמה טוב שהגיעו בסוף העונה בלי המולת התיירים המציקה. העבירה שוב בדמיונה את הארוחה המופלאה, שזה עתה סיימו, גם שם הם היו כמעט לבדם במרפסת המסעדה היוקרתית כשהמלצרים נעים בשקט ובקשב להנעים את זמנם. היה להם כל כך נעים לשבת בשניים וליהנות ממנות הגורמה המיוחדות שהתקשו לבחור ביניהן. זכרה את הדרך הקצרה שעשו ברגל ממעגן המרינה על עשרות היאכטות המפוארות אל חדרם. בליבה קינאה מעט בשייטים על החיים הללו הרגועים, דמיינה את המעבר שלהם ממדינה למדינה, מאי לאי, כאילו יש להם כל הזמן שבעולם. אבל מיד נזכרה שהיא לא תוכל לסבול את טלטוליי הספינות ושמחה שהיא יכולה להיות על קרקע מוצקה. הארוחה גרמה ללאות נעימה באבריהם. מולם, בים על עשרות גווני הכחול טורקיז, עגנו סירות המפרש של היאכטונרים שהעדיפו לא לחנות במעגן מיטלטלות אט, אט. חום היום כבר החל לדעוך לו ומהשמש נותרו עדיין זנבות קרניי אש שצבעו בזהב אדמדם את אדוות המים הקלות ואת ראשי ההרים שהתנשאו הרחק מעברו השני של המפרץ. עוד המשיכו לשבת שם במרפסת הקטנה עם ענפי הבוגנוויליה הפורחת בבורדו כהה מתמסרים למשבי רוח כמעט לא מורגשים והשקט המשגע. כל שביקשה הוא שזה לא ייגמר לעולם.

החושך ירד לאיטו, לוקח לעצמו את הזמן להעלים כל סימן של היום שעבר. על הים, בקצות התרנים, נדלקו האורות כמו כוכבים מנצנצים הבטחה ליום המחר. גם הם בחרו להניח את אבריהם הלאים אחרי יום מלא הפתעות כמו מציאת המקום המופלא הזה.

כשנכנסה למיטה הוא כבר היה  שכוב על צדו מכוסה בסדין הלבן הבוהק והמגוהץ, לופת את גופו בחיבוק סוגר ופניו אליה. הסדין היה מהודק לגופו ולא אפשר לה להיכנס מתחתיו והיא התקרבה אליו בתנוחה מתפנקת, נשכבה מולו ואמרה לו בלחש "מתחשק לי חיבוק". לא זכרה אם אי פעם הייתה צריכה להגיד מילה ולו ברמז, כי תמיד ידיו היו אוספות אותה אליו ועוטפות אותה עוד לפני שנשכבה כולה במיטה. משהו בתוכה התגעגע פתאום למגעו, לזרועותיו החסונות והחמות. לכפות ידיו החופנות את שדיה, לליטוף העדין לאורך גבה ואחוריה. מגע הסדין היה קר על גופה העירום וכל שרצתה הוא להתכרבל בתוכו כבכל לילה. אבל הוא לא זז. לרגע תמהה והתקרבה עוד לבדוק אם הוא ישן אבל עיניו הביטו בה במבט אטום ומרוחק. עיניו לא הסגירו דבר ממה שעובר עליו וגופו לא הגיב.

המתינה עוד רגע לחיוך שלו המוכר כשיפתח את ידיו אליה, אולי לצחוק שלו שנלווה תמיד כשעשה מעשה משובה ילדותי, ומשלא קרה דבר מכל מה שהורגלה אליו, ולא נאמרה אף מילה מפיו, אמרה בחיוך "נו טוב, איך תחבק אתי אם אתה עסוק בלחבק את עצמך?" ושוב לא הייתה תגובה. לא ניע של שריר, לא נשימה קצרה, לא חיוך. היא חשה שעבר זמן מספיק להבנה ובמשובת צחוק נשכבה על צידה ממש למולו וחיקתה את צורת שכיבתו. "הנה כך" אמרה ופיה מלא צחוק. כך בדיוק בתנוחת מומיה חנוטה בסדין לבן ומחבקת את עצמה.

נדירות היו הפעמים שהם נכנסו למיטה כועסים. המיטה הייתה עבורם מקום של רוגע, של אהבה וצחוק. לא משנה כמה דיברו ביניהם כל היום, לא אחת המשיכו את השיחות בתוכה ובעיקר את הצחוק.

את הרגע הזה לא צפתה. כשהוא אינו זז אפילו אלפית תזוזה, פיו נפתח ומתוכו בקעו מילים שמעולם לא שמעה. "ראית איך את נראית?" אגרוף המילים פגע בבטן הכי רכה שלה. כל כך הרבה רוע היה בטון שנשמע במשפט הזה. פיה נפער בתדהמה ושאלתה כבר הייתה בקול ענות חלושה "איך אני נראית ?" תשובתו חתכה בה כסכין. בקול מתכתי וקשה ענה לה "כמו קוף!" עיניה נפערו גם הן וצער נוראי עטף את כולה. אבל הוא לא הפסיק. "כן! כמו קוף שמחקה אחרים!" המילים צרבו כמו אש את נשמתה. לא היה לה לאן להוליך את הכאב, החדר המקסים, זה שקיבל אותם באהבה, הפך לכלוב אפל והתמלא כולו בצער ושנאה.

ליבה התרסק, מוחה התחיל להבין אבל לגוף לקח עוד זמן לקלוט את שנאמר שם. זה נראה לה כמו נצח עד שהסתובבה לאחור, צמצמה עצמה בקצה המיטה ושתקה כל הלילה.

לילה שלם ניסתה להבין מה קרה לו, מה קרה לה. לא מצאה שום פגם במה שאמרה או עשתה. הריי הם מורגלים בצחוק וחיוך וחיבה. הריי הם כל כך מבינים האחד את השנייה גם בלי מילים. מהיכן כל זה בא?

העלבון היה נורא. מתוך האמירה הזו הקשה צצו ועלו עשרות שנים של תחושת כיעור שלה. של ילדה שאיש לא אמר לה שהיא יפה, של נערה שבגרה לאשה ואף אחד לא החמיא לה על מראה. של בעל שמעולם לא פרגן או גרם לה לתחושה שהיא מושכת. "ראית איך את נראית?" קרע את ליבה. "תסתכלי איך את נראית!" כמה פעמים שמעה את המשפט הזה בווריאציות שונות? "למה את לא מסורקת?" "איך את לבושה? " "למה אינך מתאפרת אף פעם?" ועוד הערות שכאלה.

דווקא עכשיו, כשהתחילה סוף, סוף להעז להתבונן במראה ולאהוב את עצמה קצת יותר. דווקא עכשיו, כשיש שקט בנפשה. דווקא עכשיו, כשהעזה להסיר את מנגנוני ההגנה שלה. דווקא עכשיו, כשהיא מעזה לבקש משהו לעצמה, כשאינה צריכה להוכיח יותר שהיא חכמה, מצחיקה, מתוחכמת, ידענית. דווקא עכשיו ברגע הכי ענוג ומאושר שלה, במקום הכי פסטורלי ושקט, הגיע שוב השד הזה שמכריח אותה להמשיך ולהתבונן.

ה"ראית איך את נראית" הזה, טרף את כל מה שבנתה לאט כל כך. החזיר אותה שנות אור לאחור במנהרת זמן ארורה. האם פרשה לא נכון את מגע שפתיו על גופה? את מבטי עיניו? את החום שלו? את אי יכולתו להסיר ידיו ממנה? האם תוכל לחזור ולבנות אותה מאותה נקודה? האם יש טעם בזה בכלל? אולי מוטב לה להמשיך ולחיות עם שריון שלא מאפשר לאף אחד להגיע ולפרק את נשמתה ואת כל מה שקיים בתוכה?  

האם היא באמת נראית כמו קוף אחרי בנאדם?  

בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.

ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.