מתי ישבת עם עצמך, נכנסת עמוק לתוכך והבנת שאת מבלי לשים לב כועסת על עצמך?
מתי סלחת לעצמך לאחרונה?
אבל באמת באמת.
מתי התכנסת אל עצמך ומנית רק את מה שטוב בך?
הבטת במראה וראית רק את היופי, השמחה והחכמה שאחרים רואים בך?
מתי לאחרונה, שמעת רק את החיוכים מסביבך?
מתי הרגשת רק כמה אהבה את נותנת ומקבלת?
מתי הבטת בלב שלך, חיבקת את הגוף שלך והשלמת עם מי שאת.ה?
אלו השאלות שאני שואלת את עצמי בימים האחרונים, מנסה להבין למה פתאום אני צועדת מעט אחורה.
מה מערער בי את הביטחון, הערכה והאהבה שלי אלי?
כל מיני תחושות, הבנות ותשובות עולות בי, בדיוק ברגעים בהם אני מרשה לעצמי להרפות מכל השאלות, התהיות וחשבון הנפש.
אני מבינה שאני על ספירלה ואני לא חוזרת אחורה אלא גדלה.
אני משחררת ממני עוד ויותר הסתכלויות מיותרות סביבי.
אני שמה את עצמי עוד יותר במרכז שלי, מנסה להבין ולהשלים עם מי שאני כולי.
אני מחפשת את החץ שיקלע במדויק במטרה ויאמר לי זו המטרה שלך בחיים, את כאן כדי….
אני גם לומדת שאצלי, כנראה יש כמה מטרות והרבה חיצים. ואני לומדת לסלוח לעצמי שלא את כולם אצליח לשגר למרכזה של המטרה
אני לומדת ברצינות מעמיקה ותהומית מהי השלמה והרפיה.
אני לומדת להסתכל לתשוקה שלי בעיניים ולומר לה: “רגע, אהובה, זה לא הזמן, אין לי כוחות, אני צריכה מעט שלווה, קצת לא לעשות כלום, רק לתת לגוף ולנפש שקט. להיות עסוקים בעצמם ובי 🙂“
הראש מלא ברעיונות- לגמרי רימון אני, גם בצבע 😛
אבל הלב מבקש לעצור, להמתין, להקשיב למשהו המאד מדוייק {גם אם זה יהיה שניים או שלושה. לא יותר!}.
לשמוע היטב את כל מנעד הקולות שבי, לתת להם לשיר אותי, לתת להם לרקוד בתוכי ורק אז לתת לתשוקה ללבות את יצר העשייה והדהירה קדימה.
אז אני, בתחילת שנה זו, סולחת לעצמי שאני לא עושה {במושגים שלי בלבד} שאני באמת ובתמים מניחה לי להיות מבלי להיות טרודה במה הלאה.
שאני מתעוררת יום יום עם חיוך שמגרש מחשבות רעות וחרדות.
נהנית מכל יום, ומכל מה שקורה באותו יום, גם אם לפעמים לא הכל שמח :).
סולחת לי שאני חיה לי יום יום {טעות מכוונת} ואני מוחלת לי על כך שכרגע, אני לא מצפה מעצמי ליותר.
אני חיה לי יום יום – צילמה את היומיום ואת תמונת הקאבר אלינורי
גמר חתימה טובה ושנה מתוקה לכולנו
