להתחיל מחדש

להתחיל מחדש

הרי כולם יודעים שהנימוס מחייב תודה, בבקשה וסליחה. סליחה על מה? על העיטוש ההוא? על העקיפה בתור? על הקללה? על זה שוואלה, לא בא לך לחכות שנהג האוטובוס יעצור אז אתה מצלצל בפעמון ההוא שמרמז לו שיעצור הרבה הרבה הרבה לפני שהתחנה בכלל הגיעה? על ההתנהגות הרעה? על חוסר הנימוס? על השיעול? על זה שקיללת הומלס ברחוב?

הפעם הסליחה שלי היא אישית. כלפי עצמי. ב22.8 הייתי אמור לעבור ניתוח שתל באוזן. הכול היה כבר מוכן. עברתי בדיקות מקדימות ועברתי אבחנות. כולם אמרו שאני מועמד מושלם. כולם אמרו שאני יכול לעבור את הניתוח. רק שמשום מה כולם התעלמו מדבר פעוט מה. גם אני התעלמתי ממנו כי ממש לא התייחסתי אליו כאישיו. התייחסתי אליו כסתם עוד דבר מיותר בחיים. התייחסתי אליו כאל אורח זר בגופי. התייחסתי אליו כסוג של מחלה שעוד מעט יעבור ורק צריך טונות של תה. התייחסתי אליו כאילו לא היה קיים.

אלא שאותו הדבר הקטן הזה הכשיל אותי ברגע האמת. היו הרבה דפיקות, חוסר יכולת לנשום כמו שצריך, בהלה, חוסר רוגע, והריאות לא שיתפו פעולה. עצרו את תהליך ההכנות לניתוח באמצע, אמרו תודה רבה, אבל אתה לא תעבור את הניתוח היום. אז הגבתי בצורה מאוד רגועה ושקטה, אבל בפנים? השתוללתי. השתגעתי. התאבדתי בפנים. זה היה נורא.

מאותו הרגע – לא הייתי אני. חזרתי למעון, והשתדלתי להמשיך בשגרה. אלא ששקעתי בעצמי. שקעתי בכעס ובחוסר אמונה כלפי העולם. שקעתי בדיכאון. שקעתי בעצמי. היו ימים שבכלל לא טרחתי להחליף בגדים. שלא לדבר על להתגלח. הפסקתי לצאת מהמעון. שקעתי בעצמי. נשארתי בבועה קטנה. היה לי קשה לעכל את העובדה הפעוטה הזו שהנה, הדבר הזה שהתעלמתי ממנו חוזר אליי כמו בומרנג אחד ענק. ועוד איזה בומרנג – השומן שנאגר לו יופי בגופי הלא ממש אטרקטיבי גם כך. בואו נקרא לילד בשמו – שקעתי בדיכאון.

מצד אחד – קיבלתי בום גדול וגם הבנתי למה כולם כל כך חופרים לי לרדת במשקל. אני בקושי יכול לנוע בלי לגנוח. בלי לזוז באיטיות של צב. אני בקושי יכול לחיות. אני בקושי יכול להיות מי שהייתי בעברי. ההרגלים הרעים התחילו כנראה ברגע שאימא שלי נפטרה ומשם המצב התדרדר עד כדי כך שכדור שומן וחמוד מאכלס את הבטן שלי. כדור שומן מכוער ומעצבן שאני לא יודע איך להיפטר ממנו. או, לפחות, לא רציתי להיפטר ממנו.

חוץ מכדור השומן המכוער הזה, רגליי התנפחו מעבר למה שהם אמורים להיות. הרופא אמר שזה יותר מדי שומן שנאגר שם. לא ממש הופתעתי כשהוא אמר את זה. הרי ברגע שהניתוח ההוא נעצר, ידעתי כמעט מיד מה הבעיה. לא בעיה ריאות (שלא התגלתה, כי לא הצליחו לעשות לי תיפקודי ריאות. אפילו בזה נכשלתי. פחח.)

פיצות, המבורגרים, לזניות, מלאווח, והרשימה נמשכת. הרבה דברים טובים פתאום – לא! הייתי צריך למצוא דברים אחרים. לא מטוגנים. לחשוב פעמיים מה לאכול ואיך לאכול. להתחיל לאכול מסודר. אז הכנתי לעצמי תפריט ללא פגישה עם דיאטנית, ומה שהיה שם – הבהיל גם אותי וגם את מי שקרא אותו. רובו המוחלט היה פשוט לצום. אם לא פיצות ולא המבורגרים ולא שום דבר אז פשוט לצום. גם לא אהבתי חצי מהתפריט אז צום! להרעיב את עצמך! למות! יאללה מה החיים האלה שווים כבר. מה זה משנה יום לילה. סדר היום שלי נדפק והחשק הזה של להיות חייכני ושמח – הלך. התפייד. התפגר.

צריך להרים את עצמי בידיים, לא? החגים מגיעים אז אין סיכוי להיפגש עם הדיאטנית עד אחרי החגים. מה שיכולתי לעשות זה להתחיל ללמוד לאכול דברים שאני בכלל לא אוכל. מה, מלפפון ועגבניה אמור להזין אותי? מה, אני אמור לאכול בשש וחצי בערב? מה זה השטויות האלה? מה, ביצה קשה אמור להזין אותי? איפה השומן פה? איפה הלזניה? איפה הפיצה? מה זה השטויות המזורגגות האלה? אתם רוצים שאהפוך לצמחוני? טבעוני? שפשוט אפסיק לאכול וזהו? מה זה הדבר הזה?

פשוט התחלתי לראות באוכל אויב. נקודה. פשוט התחלתי לפחד ממנו. התחלתי לא לאהוב את עצמי עוד יותר מלכתחילה. תראו, אני יודע שאני לא בדיוק דוגמן על ואני יודע גם שאני לא איראה מושך לעולם, אבל זה היה מגוחך כבר שהאוכל הוא הגורם העיקרי לבעיות שלי. "לך תקום תעשה הליכה". "תאכל פחות." "תאכל ירקות ופחות מטוגנים".

אלף – אין לי חשק לעשות הליכה עם עצמי. זה משעמם. זה לא מעניין. זה לא גורם לי שמחה. הדבר היחיד שגורם לי שמחה זה הבריכה וגם את זה לקחו לי כי המטפלת הקבועה שלי בבריכה בחופשת מחלה. יאי!

בית – לא יודע איך אוכלים. פה צריך ללמוד הרגלים חדשים. לסדר אותם. לתקן אותם. אני רגיל פשוט לטרוף הכול במהירות הבזק ולא ממש ללעוס אותם. לא ממש לחשוב על מה אני אוכל. לא ממש סופר קלוריות. מלא עוגות, מלא שמנת פטריות, מלא פיצות, מלא המבורגרים. הכול הכול.

גימל – יש הבדל בין מלפפון ועגבנייה חתוכים לבין ממש סלט שאני יכול להינות ממנו. יש מבחר מצומצם של ירקות או פירות שאני אוהב. יש לי המון סלידה מכל מיני דברים – צנונית, שומר, בצל ירוק, וכל מיני דברים שפשוט לא מכיר. כשאני לא מכיר משהו אני פשוט לא אוכל את זה.

אם כך, האכילה הפכה לבעיה גדולה בחיים שלי. והדיכאון גם הפך לבעיה גדולה שאני צריך ללמוד לטפל בשני הדברים ביחד. זה לא דבר שפותרים בשבוע. קניתי ספר של ד"ר איילת רוזנפלד – "מתחילים לאכול נכון" וכבר יש לי המון רעיונות ודברים טובים משם. עכשיו רק לשבת ו... אשכרה ליישם את זה.

התפריט המצומצם והמאוד לא מגוון של המעון גם תורם לכך שיותר מחצי הזמן אני מעדיף קציצת המבורגר וצ'יפס. אבל פה התחלתי לעשות שינוי. אם כבר המבורגר אז חזה עוף בלחמנייה עם ירקות. זה אומנם יותר בריא אבל ברור שעדיף לאכול אוכל בריא. והשאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן היא – האם יש כזה דבר אוכל בריא שגם אהנה ממנו. במסגרת המעון התפריט מאוד לא מאוזן ולא בריא אז אני צריך לדאוג לעצמי לאוכל חירום. הגעתי למצב שאני מזמין מלפפונים ועגבניות תמר – דברים שאני יודע שאיהנה מהם, ובסופו של דבר הם נרקבו אז הם נזרקו לפח.

שזה בערך שקול ערך לזרוק את הכסף שלי לפח. כי אם אני לא משתמש בהם ומעדיף דברים אחרים – אזי הבעיה היא בחשיבה שלי. הבעיה היא בחוסר היכולת שלי להתנתק מהמציאות שבה הייתי – הרגלים לא נכונים, התנהגות לא נכונה, התעלמות מהמציאות, התעלמות מהדבר הזה שהייתי פעם. ואני כן יודע שאני אדם בוגר. כמו שאומרים לי, זה הזמן לתקן את הבעיות האלה כי אחר כך כשאהיה יותר מבוגר זה יתנקם בי. אבל אתם יודעים, המבורגר לעומת חתיכת חסה מרירה..... בעיה.

וזו הבעיה שלי. וזה בכל זאת פוסט סליחות, אז אני צריך לבקש מעצמי סליחה על ההזנחה הארוכה, על חוסר האחריות, על שלא רציתי להקשיב, על אינספור העצות שקיבלתי ונפנפתי לאורך השנים, על זה שיש לי אחיינית חמודה ומקסימה ואני בקושי עומד בקצב שלה, על זה שאני בקושי נושא את עצמי, על זה שלעמוד על הרגליים גובה ממני מחיר, ועל זה שאני בכלל לא אחראי לעצמי.

אז ניר הצעיר של גיל 16, 17, סליחה. באמת. באמת סליחה שנתתי לך להתדרדר ככה ולהפוך למה שאתה היום. אתה לא ראוי לזה. ואני אשתדל להחזיר עטרה ליושנה ולתקן אותך. אתה ראוי להרבה יותר.

התמונה הזו צולמה בערך סביב גיל 16, 17. אני לא זוכר בדיוק באיזה גיל הייתי. אבל יש לי בהחלט השראה לחזור לשם. וכן, היא נערכה קצת.

שנה טובה, גמר חתימה טובה, צום קל, ושאר ירקות. או משהו.

 ניר הצעיר

Photo by Humphrey Muleba on Unsplash

 

ניר בן סימון

שירים, סיפורים, ולפעמים דברים מהחיים האישיים של משוגע חרמן שנורא אוהב לכתוב. 

אה וכן, והוא גם בן 30.