לא צריך סליחה

5d9c7b4ea96b2.JPG

כן, כמו שכתוב.

לא תמיד צריך סליחה.

סליחה זה אחלה, רק שלפעמים זה לא מספיק.

בואו נניח שמישהו פגע בכם מאד. נורא.

יש כאלה שילכו לאותו אדם ויגידו לו: “פגעת בי מאד. מה שעשית נורא העליב אותי, הכאיב לי.”

ואז, אם האדם הפוגע לא התכוון לפגוע (שזה בדרך כלל המקרה), הוא יסביר את עצמו, יבהיר את מה שלא היה ברור, יבין איך ההתנהגות שלו גרמה לפגיעה ואולי גם יתנצל על זה, הנפגע יסלח, ההדורים ייושבו ולא יישארו משקעים עכורים.

אבל יש כאלה שיתקפלו וילכו, יחבקו את הכאב שלהם לבד, בשקט, אולי ידחיקו אותו. אלה הקשוחים מבחוץ והרכים מבפנים.

ויעבור זמן… לפעמים הרבה זמן…

ואז מגיע יום כיפור, או יום הולדת, או יום אחר, ואיכשהו הנושא צף ועולה, וה”פוגע”, שמבין פתאום שיכול להיות שמשהו מאד מאד לא בסדר, שואל אם הכל בסדר, או מבקש סליחה.

ואז, לפעמים, נפתחת שיחה על זה, אם יש מזל, ושני הצדדים פורקים את מה שיש להם על הלב, ולכאורה ההדורים מיושבים.

אבל רק לכאורה.

כי ה”נפגע” כבר סחב את הכאב הזה, את הכעס, כל כך הרבה זמן, שהוא לא יכול לקפוץ פתאום לאיזו פאזה אחרת שבה הכל בסדר, הכל שב על מקומו בשלום. הוא התרגל כבר למקום הזה. נורא נוח להיות במקום שבו מישהו אחר אשם, שיש טובים ורעים. להבין פתאום שגם הצד השני נפגע, שהוא לא התכוון לפגוע, אולי לא ידע בכלל שפגע, ופתאום ספג סטירה, או שאולי הוא נפגע קודם… זה קשה. זה לא יורד בגרון בקלות.

אז לא, לצפות שפשוט תבקשו סליחה, הצד השני יגיד “אני סולח”, והדברים יהיו כאילו לא היו, זה טיפה בדיוני.

אז מה עושים?

מכירים את השיטה הפולנית?

השיטה הפולנית היא להעמיד פנים ששום דבר לא היה.

זה כמובן לא טוב בפני עצמו.

אבל לפעמים צריך לעשות את השיחה, להתנצל, להצטער באמת על הפגיעה, ואז להניח לזה לכמה זמן.

הזמן שעובר עושה איזה אתחול, ריסטארט. הוא מאפשר למידע החדש לשקוע, להתיישב ולחולל שינוי בתחושה.

ואחר כך, פשוט תתחילו מחדש. תתקשרו או תכתבו כאילו כלום לא היה.

יש אנשים שחפירה בלתי פוסקת בפצעים היא לא הקטע שלהם, ולפעמים צריך רגע להפנות גב ולעשות כאילו לא רואים, ולתת לצד השני לרדת מהעץ שהוא טיפס עליו. זה מרגיש כמו מתנה.

ואז, אז אפשר להתחיל שנה חדשה (אפילו אם זה מאמצע השנה) נקי, שמח, ומלא אהבה.

 

ואם תשאלו אותי…

אני תמיד אעריך תקשורת פתוחה, כנה והוגנת, אז אם אני אי פעם אכעיס או אעליב אתכם, או אפגע בכם, הכי פשוט יהיה לכם לבוא ולהגיד לי את זה.

ושהשנה הזו תברך אתכם באהבת אמת.

 

קרדיט תמונה: UNSPLASH

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר