גלגולים של סליחה

גלגולים של סליחה

כמה פעמים הלכנו לבקש סליחה בחיים שלנו?

שמתם לב כמה מתוכן בחרנו על מה לבקש סליחה וממי?

ואולי אנחנו ברוב המקרים בוחרים במה שקל לנו יותר ולא על מה שאנחנו באמת מבקשים לכפר, ואולי ממי שקל לנו יותר, ולא ממי שאנחנו באמת רוצים בסליחתו.

אולי האנשים שאנחנו זקוקים לסליחתם הם האנשים שהכי קשה לנו לגשת אליהם, שהכי קשה לנו להודות שמשהו שעשינו פגע בהם ושמתבקשת התנצלות.

ואולי הסיפור שלנו משתנה, מקבל אינטרפרטציה שונה מפעם לפעם שאנחנו מספרים לעצמנו אותו, אנשים מקבלים תפקידים שונים ומשמעויות שונות ואפילו יכולים לשנות עמדה, באותה סיטואציה, ממישהו שצריך להתנצל בפניו למישהו שצריך להתנצל בפנינו או להיפך.

וכמה פעמים שמנו לב שאנחנו צריכים להתנצל בפני עצמנו? וכמה פעמים מתוכן סלחנו לעצמנו?

וכמה פעמים בחיים שלנו הבנו באמת שהכל מתחיל ונגמר בתוכנו? שאנחנו פוגעים באחרים כהשתקפות של כאב פנימי, פגיעה פנימית בעצמנו. שכמו שאנחנו כועסים על אחרים על משהו שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ומעורר בנו כעס עצמי ככה אנחנו גם מקבלים את האחר, מבקשים סליחה מהאחר, כהשתקפות של קבלה וסליחה עצמיים.

בערב יום כיפור לפני חמש שנים הייתי לבד בבית. הילדים היו אצל אבא שלהם. יום כיפור ראשון כאישה גרושה, בדירה חדשה, שכורה - מרפסת לים, נוף של צמרות עצים וים כחול, גדול, קו אופק גבוה, כמו שרואים את הים ממרומי הכרמל.

התעוררתי מוקדם מאוד, משהו כמו חמש בבוקר. קמתי ויצאתי מהמיטה. ירדתי למטה והתיישבתי במטבח עם כוס תה, לקחתי את ספר הסקיצות שלי והמילים נשפכו ממני. מאוחר יותר שלחתי לגרוש הטרי שלי את השיר "שאריות מעצמי", וצירפתי לו בקשת סליחה – סליחה שלא נשארתי לזריחה שלו:

בסוף כל לילה

הייתי מגיע עד אליך

לחפש שאריות מעצמי

ואת היית, את היית

מצילה אותי

בעיניים עצומות לרווחה

עד שנעלמתי שנייה לפני זריחה.

 

ולא הצלחתי אז לתת לך את מה שאת צריכה

בסוף זאת את שנעלמת שנייה לפני זריחה.

...

לכל אדם שנכנס לנו לחיים יש ייעוד, מטרה, לקח ללמד אותנו או שיעור ללמוד מאיתנו, משהו לקחת או משהו לתת.

בזוגיות גם, ואולי בעיקר.

שנים לקחתי על עצמי לשמח אותו, לגרום לו אושר. הצלחתי לפעמים. בעיניים עצומות לרווחה נתתי מעצמי ואת עצמי כדי שיהיה לו שמח. לפעמים זה עבד. רגעים קטנים של אושר, הבלחות קטנות של שמחה, רסיסים של ביחד מאושר, אבל לא באמת, לא במהות.

ובחיים במחיצתו, שהיו מאבק בלתי פוסק של שמירה על האני שלי, לא יכולתי באמת להיות מה שאני צריכה להיות כי התאמצתי מדי, השקעתי יותר מדי אנרגיה בלא להגיע למקום שלו במקום פשוט להיות במקום שלי.

במהלך תשעת ירחי הגירושין, בכל פעם ששמעתי את השיר שאריות מעצמי הייתי בוכה, הרגשתי שזה נכתב עלינו ממש – אני הייתי מצילה אותו כל פעם בלילה, כשהיה מחפש את עצמו בין הפחדים והצללים, ובסוף, אני זו שקמה ועזבה, משאירה אותו באפלה לבד, מגשימה את הפחד הכי גדול שלו.

באותו ערב יום כיפור הכתה בי התובנה – אני לא יכולה להכריח אותו לקבל מה שיש לי לתת לו. אני אושר ואור. ניסיתי להאיר אותו, לגרום לו להיות מאושר, אבל הוא אחר, שונה. את האנרגיות שלי בשנים האחרונות איתו השקעתי במאבק לשמור עלי, על מי שאני, ולא להגיע למקום שלו, אנרגיות רבות במאבק עיקש ועקר.

בסופו של דבר הוא לא היה מסוגל לתת לי את מה שאני הייתי צריכה – להיות אני עצמי ולשמח אנשים – ואני קמתי והלכתי.

שלוש שנים אחר כך, התחלתי ללמוד איך להתחבר למהות שלי, להבין מה הייעוד שלי בחיים ולנסות למלא אותו.  פצחתי במסע בו לאורך שנתיים למדתי כמה שיותר דרכים להתחבר למאגר האנרגטי שממנו אנחנו שואבים את הכוח להיות הייעוד שלנו בחיים. בערב יום כיפור של אותה שנה סגרתי את המעגל הזה של שאריות מעצמי. אם שלוש שנים קודם ביקשתי סליחה ממנו, לפני שנתיים ביקשתי סליחה מעצמי – סליחה על שלא הקשבתי לגוף שלי וללב שלי שאמרו לי כל הזמן שאני לא בדרך הנכונה והמדוייקת. סלחתי לעצמי על כך שלא נשארתי כדי לראות אותו שמח. סלחתי לעצמי על שנים שכביכול בוזבזו בלא למלא את הייעוד שלי עם שאר העולם.

באותה תקופה הרגשתי שאני חיה את הייעוד שלי באופן מודע ומלא. הרגשתי אנשים, הקשבתי להם – למילים שאמרו, למילים שלא אמרו, שמעתי אותם באוזניים והרגשתי אותם בלב ובגרון ובבטן, ודיברתי אליהם במדוייק, והרגעתי אותם, ושימחתי. הייתי במקום שרואה שלכל אחד מאיתנו סיפור שונה, זווית מבט שונה על החיים, ממנה נגזרות ההתנהגויות, ההחלטות והבחירות שלנו, ושכולן אמיתיות באותה מידה, ואף אחת לא עדיפה או נכונה מאחרת. מתוך המקום הזה הסליחה שנבעה ממני הייתה עצמית ורטרואקטיבית.

היום, שנתיים מאוחר יותר, אחרי עשרות קורסים וסדנאות של הרחבת המודעות שלי והתחברות למשהו מוחלט וגדול יותר מהמציאות הגשמית שלי בעולם הזה, אני מבינה ויודעת דברים אחרים לגמרי. אני יודעת שהיום אני מי ומה שאני צריכה להיות בעולם הזה, שאני עושה, למרות הפחדים והקשיים, מה שאני אמורה לעשות, ורואה איך הכל מתחיל ונגמר בי, הכל וכולם באחריותי.

אני יודעת היום שיש אמת אחת, מוחלטת, שרוב הזמן אנחנו לא רואים אותה. אמת שהיא הסדר הקוסמי, היקום, הבריאה, אלוהים, או כל אחד וההגדרה שמתאימה לו. כשאנחנו מתחברים אליה אנחנו יודעים שהכל מדוייק איך שהוא. כל אחד עושה בדיוק את מה שהוא צריך בעולם ולא צריך בכלל להתאמץ בשביל זה. שאנחנו כולנו אחד – חלקים שמרכיבים את השלם והמושלם. ומתוך ההבנה הזו, כשאני מנקה דברים בעצמי, שמפריעים לי לראות את הדברים כמו שהם, אני מנקה בו זמנית גם את כולם, כל מי שהוא חלק מאותו שלם, כל מי שהוא חלק מהאמת המוחלטת הזו.

כשאני אוהבת את עצמי, סולחת לעצמי, מנקה ומשחררת דברים בעצמי, פתאום נפתח מרחב חדש ומאפשר גם לאחרים.

היום, אני רואה מהצד את הדרך שאני עברתי דרך הדרך שהוא עבר, עדה לחלוטין לזריחה שלו ולכך שהוא בדיוק במקום המתאים לו, עושה מה שהוא צריך לעשות, לעולם ולעצמו. אני חיה את המציאות הבלתי תאמן של תקשורת אחרת בינינו, אחרי ששנים לא היתה תקשורת בכלל. אני רואה איך האורות שלנו מתחברים להם במרחב הנוכחי אחרי ששנים היו במרחבים מקבילים, לא מתגשמים ולא נפגשים במימד הזה.

הסיפור שלי היום אחר, הבנת הסליחה שלי אחרת: מי שמאמין, באמת מאמין, מאמין ברמה של ידיעה, לא צריך להוכיח את נכונות אמונתו, לא צריך לשכנע אנשים לדבוק באמונותיו ודרכו, לא מרגיש צורך להילחם, להוכיח, לגייס, להצטדק. מי שמאמין פשוט יודע, וטוב לו בשקט שלו, בידיעה שלו.

היום אני יודעת שברגע שעשיתי את קפיצת האמונה למקום הזה, ואני נמצאת בו בלי לנסות להבין דברים, בלי לנסות להוכיח משהו, להצטדק על משהו או לקבל חיזוקים וצידוקים מהסביבה, אני נמצאת בדיוק במקום שאני צריכה להיות, ובכך מאפשרת לכל מי שסביבי להיות בדיוק במקום שהם צריכים להיות.

והכל נכון, והכל בסדר, ואין טוב ורע.

ואז, אני לא חיה על שאריות אלא אני כולי עצמי.

אחת עם עצמי, אחת עם היקום.

Le Chat Noir מיכל ליבנה

כל הדברים היפים באמת

מתגלים בזמנם

האיטי הבלתי מתחשב

הפועם

בקצבו של הלב                              דניאלה ספקטור

מתרגלת סנכרון של קצב הלב עם קצב היקום.