המלכה

המלכה

לפני מספר שנים הזמין אותי בן זוגי לראות איתו יחד סדרה בטלויזיה, בערוץ הראשון (זה שנסגר). במהלך הפרק הוצג סיפורה של מלכה מיוחדת, צלבנית. משהו בדמותה של האישה הזאת, אישה ששלטה כאן בארץ ישראל לפני שמונה מאות שנה ריתק אותי. החלטתי לחקור את חייה וגיליתי עושר בלתי רגיל של סיפורים, מזימות, תככים, אהבות ובגידות. כן מסתבר שגם אז, כמו היום, החיים בארץ ישראל היו סוערים. קראו לה מליסנדה, והיא שלטה במשך שלושים שנה בממלכת ירושלים. רוב הזמן לבדה, הודפת אויבים מבית ומחוץ, ולא פעם רוכבת בגאון בראש חיילותיה. מליסנדה הפכה להיות הדמות שעליה ביססתי את סיפרי החדש העתיד לצאת בשנה הקרובה. ניסיתי לדמיין לעצמי איך היתה נראית הפגישה בינינו לו נפגשנו היום, ומה הייתי שואלת אותה.

"ספרי לי קצת על עצמך", אני פונה אליה. "שמי מליסנדה אני מלכת ירושלים. נולדתי בשנת 1105 בנסיכות אנטיוכיה. אני ביתם של בולדווין השני, ומורפיה ביתו של הנסיך גבריאל". היא מחייכת אלי ומביטה בי בעינייה הכחולות. פניה עטורים בשיער זהוב שפה ושם זרקה בו שיבה, וקמטים מעטים מעטרים את מסגרת עיניה. אין ספק כי מדובר באישה יפה.

"אז בעצם את בת מלוכה, נולדת כזאת?" אני מציגה לה את השאלה, ומרגישה כיצד היא נעה בכיסאה וזוקפת את גווה. "נולדתי... כן בעצם אפשר להגיד שנולדתי למלכות. אם כי כשנולדתי אימי קיוותה שתיוולד לה בת, ולא בן", היא אומרת תוך שהיא מיישרת את שמלתה המהודרת.  

"אבל למה בת? הרי בת לא אמורה לרשת את אביה, הלוא כן?", אני מציגה לה את השאלה.

"כן. בעיקרון לו היו נולדים לאבי בנים נוספים מן הסתם לא הייתי הופכת להיות מלכה. אבל אחרי נולדו שלוש בנות נוספות, אליס, הודריינה ואיבטי. אז היה ברור שמאחר ואני הבכורה, אני אהיה היורשת של מלכות ירושלים. ואילו אימי, היא ביקשה בת כי היו לה סיבות לכך...", היא חותמת את דבריה ולא מוסיפה. אני מרגישה שיש שם משהו מעבר וקצת מקשה עליה. "ובכל זאת?"

"תיראי,", היא מוסיפה, "היו מי שהציעו לאבי לשאת אישה אחרת במקום אימי. כזו שתלד לו בנים, אבל הוא לא הסכים. הוא פשוט אהב אותה, ולכן הוא החליט להכשיר אותי להפוך למלכה", היא מסבירה.

"טוב ספרי לי קצת על אחיותיך", אני מבקשת ופניה מאירות. "אחיותי הן מהאנשים האהובים עלי ביותר בעולם. אני מאוד קשורה אליהן", היא מוסיפה.

"טוענים נגדך שניסית לשלוט באיזור הזה באמצעותן", אני מתריסה נגדה. "אני לא ניסיתי, אני אכן שלטתי", היא עונה בכנות. "הרעיון היה שאליס תשלוט באנטיוכיה, והודריינה תהיה נסיכת טריפולי", היא עונה.

"ואיבטי?", אני שואלת. "איבטי?", היא עונה בהיסוס. "איבטי זה כבר סיפור אחר", היא מוסיפה בשקט. "סיפור עצוב?", אני שואלת. "תלוי את מי שואלים", היא עונה.

אני מבינה ששאלותי מעציבות אותה ומחליטה לשנות נושא. "להיות מלכה שולטת זה חריג לימיך לא?", אני שואלת. פניה מתכרכמים לרגע, אבל אז היא עונה: "כן אני יודעת שהיו כאלו שחשבו שלמרות "נכותי", כלומר נשיותי, אני מצליחה לשלוט לא רע. אבל לדעתי לנו הנשים יש הרבה מאוד יתרונות שאין למין הגברי", היא עונה ומחייכת חיוך אניגמטי.

"ועדיין אביך סבר שאת זקוקה לגבר לצידך הלא כן?", אני מקשה עליה. "כן", היא מוסיפה באי רצון. "אכן על פי עצתו נישאתי לפולק מאנז'ו, הרעיון היה שהוא יסייע לי למלוך. אבל האמת ניתנת להאמר הוא לא בדיוק סייע לי. נראה לי שההכשרה שאבי נתן לי הכינה אותי הרבה יותר טוב ממנו למלוכה". "הבנתי שהוא ניסה להאשים אותך בבגידה, נכון?", אני שואלת בהמשך לשמועות שעלו במהלך מלכותה.

באופן מפתיע פניה לובשות ארשת מחוייכת של ניצחון כשהיא עונה: "ניסה... ניסה אבל זה לא כל כך הצליח לו. אני הדפתי את כל השמועות הללו. היו המון אנשים שעמדו לצידי והבינו שאם ההאשמות שלו יצליחו יהיה להם מה להפסיד".

"והאם הייתה בגידה?", אני מעיזה לשאול. היא שותקת. ידיה שמונחות על ביטנה אוחזות זו בזו והיא מהדקת את אחיזתה. "אני מעדיפה שלא לדבר על זה, מתוך כבוד לאנשים שאינם כבר איתנו", היא עונה, באופן לא מפתיע. "את מתכוונת להוגו, או לפולק?", אני ממשיכה לשאול. פניה שעד כה היו נינוחות לובשות ארשת של רצינות. "לשניהם", היא מוסיפה בכאב. "אבל היתה אהבה בכל זאת בינך לבין פולק?", אני ממשיכה ושואלת. "כן בסוף היתה אהבה...", היא עונה ולא מוסיפה.

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.