פרס ספיר / בלה רבוי

פרס ספיר / בלה רבוי

- בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, הַמַּפִּיל חֶבְלֵי שֵׁנָה עַל עֵינַי וּתְנוּמָה עַל עַפְעַפַּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶתַּשְׁכִּיבֵנִי לְשָׁלוֹם וְתַעֲמִידֵנִי לְשָׁלוֹם, וְאַל יְבַהֲלוּנִי רַעְיוֹנַי וַחֲלוֹמוֹת רָעִים וְהִרְהוּרִים רָעִים, וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְהָאֵר עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת, כִּי אַתָּה הַמֵּאִיר לְאִישׁוֹן בַּת עָיִן. בָּרוּך אַתָּה יְהֹוָה, הַמֵּאִיר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ.

- מה זה?

- ברכת המפיל. ככה מסתיים הספר שלי.

- את זוכרת את כולו בעל פה?

- הבטחתי לעצמי שאשנן.

- ו...?

- אנחנו תמיד מדקלמים את מה שאנחנו לא מיישמים בעצמנו, כי זה הכי קל. זה כמו הראיון הזה, שהיה עם אביב גפן פעם, עם איזה מורה למוזיקה. ההוא, המורה, מסב את תשומת ליבו לאחד השירים שאביב הלחין, ואומר לו: "אבל אתה מבין ששני האקורדים הללו זו טעות מוזיקלית. אתה לא יכול לעשות את זה". ואז אביב עונה לו: "בגלל זה אתה מורה ואני אמן". וזה ההבדל. אלה שקשה להם ליישם בעצמם, מלמדים אחרים, כדי שהם ישברו את החוקים בשבילם. בדיוק כמו הורים, שמנסים להגשים את החלומות שלהם דרך הילדים. אנחנו אוהבים לתת עצות שלעולם לא נשתמש בהן, אנחנו אוהבים להטיף לאורח חיים שבחיים לא ניישם, והכי, הכי הרבה, אנחנו אוהבים לבקר אצל אחרים את מה שאנחנו עושים בעצמנו.

ומי הם האנשים שכולם אוהבים לאהוב? אלה שמקשיבים לעצות של עצמם, אנשים שחיים לפי קלישאות כמו "אין תקרת זכוכית, יש רק תשובה". ואתה יודע מה הכי אבסורד? שהם אלה שמצליחים. אותה יחידת סגולה ששוברת את עצמה כל פעם מחדש ומגדירה את חוקי המשמעת העצמית.

- ואיפה את? הצד המדקלם או הצד המיישם?

- אני חרא צף בין שניהם. היו רגעים מועטים בחיים שלי שהצטרפתי לצד המיישם, ושם קרה כל הקסם. אלה אותם רגעים בהם נמאס לך מעצמך מספיק, כדי לפעול. אתם, הרופאים, אוהבים לתת לזה הגדרות מקצועיות, ולקטלג את כולם תחת תוויות: שפוי, משוגע לייט, אשפוז דחוף וכו'. אבל בדיוק שם, בחוסר האונים ובחוסר הברירה הזה – שם נוצרת אמנות.

- איפה זה שם?

- שם. במוח המעוות של כל מי שהוא לא ה "נורמה".

- את מבינה למה את כאן?

- אני מבינה שהסביבה שלי לא מסוגלת להכיל את ההתנהגות ה... בוטה שלי, אם אפשר לקרוא לה ככה.

- את כאן כדי לקבל טיפול. אנחנו מנסים לעזור לך, אבל את קודם כל צריכה לעזור לעצמך.

- אני אישה סכיזופרנית בת שמונים וחמש שמדמיינת דברים, ומסתובבת עם מקל כי התחת שלה כבד מדי. אתה חושב שאני צריכה את העזרה שלך? הדבר היחידי שאני צריכה כרגע הוא צינגלה. אתה לא יכול לרשום לי מרשם לקנאביס רפואי ולהזדיין לי מהחדר?

- לצערי לא. הפגישה שלנו נמשכת שעה, ובקצב הזה נעלה את המינון לשעה וחצי. בכל מקרה, את נמצאת כאן כי המשטרה מצאה אותך משוטטת שיכורה ועירומה על שדרות רוטשילד, מדברת לעצמך.

- זה קרה שלושה ימים אחרי שהתקשרו לבשר לי שקיבלתי פרס ספיר. יש לך רעיון לדרך מוצלחת יותר לחגוג את ההגשמה הזו?

- כן. יש הרבה דרכים. אבל זו לא הנקודה. אנחנו רוצים...

- אנחנו?

- המשפחה שלך, אנשי הצוות כאן בבית החולים, החברות שמגיעות לבקר מדי יום.

- קודם כל, זה לא בית חולים. אמנם הספסל שאנחנו יושבים עליו והדשא מסביב זה נחמד, אבל זה מוסד לחולי נפש, שהסיבה היחידה שהסכמתי להגיע אליו הייתה כי חשבתי שיהיה לי קצת שקט אחרי קבלת הפרס. פתאום כולם התחילו להתקשר. הילדים חזרו מארה"ב כי האמא "הסופרת המשוגעת" פתאום מעניינת אותם, בעלי שם לב שקניתי שמלה חדשה. לכולם אכפת. זו הבעיה במדינה הזו, אנשים מתלקקים כשיש להם אינטרס. בגלל זה החלשים תמיד ישארו חלשים, כי אין להם מה להציע, וסיפור חייהם לא מספיק. הם לא מספיק.

- בואי נדבר על הפרס.

- או! סוף סוף הבנת את הרעיון. בבקשה. בוא נדבר על הפרס, על הספר שכתבתי, על התשוקה היחידה שאי פעם הייתה לי בחיים. חוץ מסקס, כמובן. תרגע, תרגע. מי יגע בך בכלל? אני אוהבת קרחים, ככה קל לנווט אותם כשהם שם למטה. יש לך יותר מידי שיער. בכל מקרה, זו ההכרה. הפרס הוא ההכרה. כי אלה החיים שלי. בלי הפרס, אני רק רעיון. עם הפרס, אני קיימת, ויש תוקף לכל מה שאני עושה כבר שישה עשורים. פרסמתי עשרים ושלושה ספרים, אינספור טורים בעיתון, והנה, הגושפנקא שלי הגיעה.

- את רוצה לספר לי על הטקס?

- הבת שלי שכנעה אותי ללבוש מחוך שלחץ לי את השומנים החוצה. כל מה שהוא שיטח באזור הבטן, יצא החוצה במחשוף. לא היה לי ציצי כזה גדול מאז ההריונות. אני אומרת לך, אם לא הייתי מתעלפת מהתרגשות, החגורה הנאצית הזו שקשרתי על עצמי מתחת לשמלה הייתה עושה את העבודה יופי. למה נשים מסכימות להסתובב עם זה? כדי להיראות רזה יותר? בובהל'ה, אחרי שתורידי את השמלה הוא יבין שרימית. היית רוצה שכולם יתחילו להסתובב עם גרב בתחתונים? אבל האשמה היא על הגברים, אתה יודע. קודם כולם מחליטים שאידיאל היופי הוא קרש גיהוץ, ואחר כך הם מתלוננים על מצג שווא כשהבחורה פושטת את השמלה. אתה יודע איפה נמצאות כל הבחורות המאושרות? בקיבוץ. שם אין סקסיות, יש נוחות. וזיון? כולם מוצאים גם ככה.

- תספרי לי על הטקס עצמו.

- הסתובבו שם הרבה אנשים עם מיקרופונים ומצלמות. הילדים שלי הגיעו עם המשפחות שלהם. ארבעה נכדים יש לי, שניים מכל ילד. הגעתי בלי המקל, ובעלי החזיק לי את היד. כל מיני אנשים שמעולם לא פגשתי סיפרו לי כמה הם אוהבים אותי. כל המפורסמים מהטלוויזיה היו שם, הרבה סופרים שאני לא יכולה לסבול, בקיצור, כל מי שהוא חשוב, וגם כל מי שחושב שהוא חשוב. היה כיבוד; עוגות, פשטידות. כל כמה מטרים ניסו לראיין אותי. הרגשתי כמו ניצולי השואה, יום אחד בשנה לכולם אכפת, ובשאר הזמן אתה אוויר. באולם הייתה במה גדולה, מקושטת זרים, ומאחוריה מסך גדול. ישבתי בשורה השלישית, עם פתק ה "שמור" הארור הזה, שמשך לי בשיער.

- למה לא הורדת אותו וזהו?

- למה ההורים שלך התרבו? כי ככה. אנשים עושים דברים. כשקראו לי לבמה שכחתי ממנו לגמרי. בעלי עזר לי להגיע עד לבמה, ומשם החליף אותו המנחה המיוזע. הוא טפטף כל כך הרבה מים בכל מקום, שלא ידעתי האם להמשיך ללכת אחריו. בכל זאת, אף פעם לא למדתי לשחות.

- אבל בסוף הצלחת.

- הצלחתי והתחבקתי עם שני המנחים על הבמה. מי אלה תזכיר לי...?

- היא שיחקה בתפקיד ראשי במחזמר של....

- כן, כן, כן. לא מעניין. הלאה. הנחתי את הפרס על הפודיום והסתכלתי על הקהל. זה היה רגע השיא שלי. שמונת אלפים אנשים מחאו לי כפיים. חלקם אפילו עמדו! עמדו, אני אומרת לך! אנשים מחאו לי כפיים בעמידה. לא הצלחתי להתאפק והתחלתי לבכות. והם מחאו חזק יותר, כאילו אנחנו בתחרות. אני חושבת שזה נמשך כמעט שתי דקות, חיים שלמים מתומצתים במאה עשרים שניות.

- לא היו רגעי שיא אחרים בחיים שלך?

- לא כמו זה. אין דבר שמשתווה לזה. אם היית אישה היית אומר "ומה עם לידה?" אבל אתה לא. אתה גבר, בבון כמו כל השאר. אז לא. לידה לא משתווה ליצירה. זה משהו אחר לחלוטין, כי זה רק שלך. יצירה היא של כולם. למה אתה סוגר את המחברת?

- הזמן שלנו נגמר, אבל אל תדאגי, רשמתי את כל מה שחשוב, ואני שמח שאת משתפת אותי. נמשיך מחר מאותה נקודה?

- אני לא אזכור אותך מחר. לא מבינה למה אומרים שסכיזופרניה ודמנציה הן מחלות. אני חיה בעולם מאושר שיצרתי לעצמי, ואני לא זוכרת חארות כמוך יום למחרת.

- שיהיה לך המשך יום רגוע ומצוין.

- לך, לך. בסוף כולם הולכים. רק אני לא. אלוהים היה צריך להבין את הרמז כשסיימתי את הספר עם "ברכת המפיל". דגנרט מסריח. מגיע לכאן בכל יום, באותה שעה, מכריח אותי לספר את אותו הדבר בכל פעם מחדש, ואז נעלם.

- תמרה?

- כן?

- הגיע הזמן למקלחת. בואי. האח אייל ואני נעזור לך לקום.

- איפה הפסיכולוג? הלך כבר?

- אין שום פסיכולוג, תמרה. תתעלם, אייל. היא לבד כאן. בעלה נפטר לפני כמעט שלושים שנה. אין לה ילדים.

- זו לא הסופרת ההיא? זו שהשתגעה?

- כן. מיד אחרי שהתקשרו לבשר לה שזכתה בפרס ספיר, ויומיים אחרי התקשרו להתנצל ואמרו שהפרס הולך לבן של איזה מיליארדר שמממן את הטקס.

.......

קרדיט תמונה: אלעד אקרמן

לפרופיל הפייסבוק של בלה הקליקו כאן

 

אורחים בלב

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח.