באביב

באביב

לא יצאתי למרפסת 3 ימים.

אחרי 3 ימים נתתי לעצמי כאפה ואמרתי "נטע, העציצים שלך צריכים אותך" ואזרתי אומץ לפתוח את הדלת ואשכרה לפסוע החוצה.
להפתעתי, הבריכה המלאה שציפיתי שתביט בי בבוז הייתה כמעט ריקה לחלוטין. נותרה בה רק שלולית קטנטנה שצפו בה עלים יבשים שנפלו מן העץ. השמש הייתה טובה אליי- מטלה עצובה אחת פחות.
לגלגל את הצינור לקח לי עוד כמה ימים. שילוב של עצלנות מהולה באכזבה. גם כי השתמשתי בו כדי למלא את הבריכה שלא נכנסנו אליה, וגם כי הוא נתן לי את הצינור במתנה. זה היה אקט הירואי ומתחשב של גבר מאוהב. (חבל לי שאני צריכה לשים אותו מאחורי.)

כמה ימים לפני כן הלכתי להחזיר לו את הקופסאות. זה היה נראה לי רומנטי ונקמני, בדיוק במידת הדרמה הדרושה כדי לסיים את הרומן שלנו שנגמר בטרם עת. תכננתי להשאיר אותן מחוץ לדלת שלו בזמן שהוא בעבודה. תיארתי לעצמי שכשיחזור ויראה אותן הוא יקבל צביטה בלב, קצת כמו זו שקיבלתי כשהאקס שלי השאיר לי ברווז גומי מחוץ לדלת. בפועל הלכתי לשם והוא היה בבית. שמעתי אותו מנגן על הפסנתר ושר דרך הפלדלת ועמדתי שם בחדר המדרגות במשך כמה דקות, כמו כלבלב עזוב, עם דמעות בעיניים. כל האיברים שלי רצו לדפוק בדלת ולבקש חיבוק, אבל הייתי אמיצה. השארתי את קופסאות הפלסטיק על שטיח הכניסה מחוץ לדלת הדירה והלכתי. אפילו לא ביקשתי את הלב שלי בחזרה.

נטע דריטר

30, תל-אביב.


אני שופכת את הלב שלי החוצה
עבורי זה תרפיוטי
כולכם הפסיכולוגים שלי
ואני כמו חומר גלם עמיד
מתעצבת מפעם לפעם
לאט, אבל ממש לא בזהירות
מקבלת צורה חדשה 3>