האם כדאי יותר לשקר או לומר אמת?

האם כדאי יותר לשקר או לומר אמת?

אני מאושרת וגאה לארח בבלוג שלי את אליאב אללוף, מומחה לשיווק ומיתוג, מרצה, מנטור, בעל הטור המצליח "שלושה דברים שלמדתי השבוע" ומחבר הספר באותו שם, שיצא בקרוב ממש.

אני לא נמצאת בעולם העסקים, כידוע, אבל אליאב מצליח לרתק גם אותי, פעם אחר פעם, כשהוא משלב פילוסופיה מזרחית ומערבית, סיפורים שלו ושל אחרים, והכל כתוב נפלא, רגיש ומלא הומור, ובעיקר... מחכים. מאד. גם למי שביזנס זה לא הקטע שלו, כמוני.

ביקשתי ממנו משהו שיתאים לי, והוא, בלי להתבלבל, קלע בול לאחד הדברים שהכי חשובים לי בעולם - האמת.

אז קבלו את השנקל של אליאב אללוף, כפרעליו, על השאלה עתיקת היומין:

האם כדאי או לא כדאי לשקר?

1.

לפני כמה שנים טובות, ירדתי מהמשרד במרכז תל אביב, ושם בפינת רחוב ויצמן, וניגשת אלי מישהי, קצת מבולבלת.

"תסלח לי, איך אני מגיעה ללשכת הסעד?" היא שואלת אותי.

ואני מסביר לה "תלכי ישר, ישר, ישר – כל החיים ישר, מבטיח לך שתגיעי ללשכת הסעד".

2.

אליאס רוט בידל, כומר אמריקאי שחי במאה ה-19, אמר שבערך חצי ממה שהאנושות עושה, הוא לגרום לדברים להיראות מה שהם לא. במילים אחרות, חצי ממה שאנחנו עסוקים, זה בלייצר מצגי שווא: להיראות חכמים יותר, טובים יותר, צעירים יותר וכו' ממה שאנחנו. דברים רעים מוצגים כטובים ודברים טובים (שמפריעים לאנשים שעושים דברים רעים), מוצגים כטובים.

זה לא מוגבל לתעשיית הפרסום והשיווק או פוליטיקה ועריכת דין: בכל מקום שבו יש אנשים, האמת היא בדרך כלל דבר לא נוח, לא נעים, מלחיץ. וגם אנשים שלא עסוקים בסיפורים והצגות, מתחבאים מאחורי טיעון "הפרטיות".

אם תגידו את זה לאנשים, הם יגידו לך כמעט תמיד "אני לא כזה". באמת?

אז למה את מתאפרת, לובשת חזיית פושאפ נועלת נעלי עקב של 12 סנטימטר? למה את מצלמת את עצמך בזווית מלמעלה, עם פילטרים ואפקטים? כי זה מציג אותך בדיוק כמו שאת? או כי את רוצה להיראות טוב יותר ממה שאת נראית באמת? ואם מישהו אוהב אותך כך – ואת הרי לא באמת כזאת, את מי בעצם הוא אוהב?

למה אתה מתעקש לענוד שעון של רולקס ולצבוע את השיער? למה בכל פעם שאתה טס לחו"ל או אוכל במסעדה, חייבת להיות תמונה שמתעדת את זה? בגלל שזו "האמת" או כי זה משדר לאנשים סביבך שאתה "מצליחן"?

3.

למה פרפרים לא רעילים, מפתחים את אותו הדפס צבעוני על הכנפיים כמו של פרפרים רעילים?

כדי שטורפים יחששו לפגוע בהם.

אנשים, ארגונים, בעלי חיים, צמחים, חברות ומדינות צריכים להשקיע לא מעט זמן בלהסתיר את האמת, לא רק כי זה יותר נוח, אלא כי זה בדרך כלל משתלם, ביולוגית, רגשית וכלכלית.

(ואם בכל זאת בוער לכם להגיד "כן, אבל אני באמת לא כזה", אז תגידו. ממילא אף אחד לא יאמין לכם.

 

את השורות האלה כתבתי כשהייתי בעיר פונה, בהודו. הגעתי לפה לאשרם של אושו. לא בגלל שאני נהנה ללבוש גלביה בצבע בורדו, אלא בגלל משהו מיוחד שהם הצליחו ליצור פה: סביבה נטולת שיפוטיות.

לא משנה אם אתם בעד או נגד, מחמיאים או מבקרים, אם אתם חושבים שמישהו צודק או לא, בסדר או לא, אם אתם הייתם עושים או אומרים אחרת – אתם שיפוטיים.

ושיפוטיות משפיע על איך שאנשים מתנהגים – ומעודדת אותם להציג את עצמם כמו שהם לא.

אם אתם מחמיאים למישהו על זה שהוא "תותח" במשהו, או שמבקרים מישהו שניסה לעשות משהו ונכשל; ואם אתם מרחמים על מישהו שעבר משבר או חוויה טראומטית – אתם שיפוטיים.

כל דבר שמעודד מישהו להתנהג מישהו בצורה מסוימת או לחדול, הוא שיפוטי.

תחשבו על זה שיכולים לשבת 30 אנשים על מזרן בחדר, וכל אחד בתורו מספר על חוויה טראומטית שמציקה לו, כל אחד לפי הגדרותיו. בחור גרמני שעבר אונס במשך כמעט שלוש שנים, החל מגיל 9, על ידי בן זוגה של אמו, אישה טורקיה שעברה מסכת השפלות (בגלל שהיא אישה ולכן "נחותה", כמובן) על ידי משפחתה, או אישה סינית אחרת שבן זוגה "מסביר" לה שאם היא רוצה שיאהב אותה, היא צריכה לעשות בדיוק מה שהוא אומר.

ואף אחד לא אומר כלום. לא טוב, ולא רע. לא מחמאות, לא ביקורת, לא הזדהות. אף אחד לא מנסה להיות החכם שפותר את הבעיה. פשוט מקשיבים וזהו.

ומה קורה?

כולם שם רואים שלכולם יש בעיות.

בחוץ, כולם מחייכים ו"הכל מושלם".

כאן בפנים, האמת מרגישה בנוח להתקיים ולהיות.

לא צריך לנמק אותה ולא להסביר אותה. אפשר להיות אתה, כמו שאתה, ולהרגיש בנוח.

וכאן מתחילה ההחלמה, לא כי אחרים אמרו כך או אחרת, אלא דווקא כי הם לא אמרו דבר.

לא משנה אם אתה בטוח שאנשים רעים, ההורים שלך, המורים שלך, החברים שלך, בני/בנות הזוג שלך או הקולגות שלך לא היו בסדר ופגעו בך – אתה מבין שכנראה כל אדם שתפגוש, נושא איתו מטען דומה, כאב דומה.

כמעט כל חיוך של כל אדם מסתיר אלפי סיפורים, אכזבות וטראומות.

והאמת היא, שמשהו כואב לכולם, וזה חלק בלתי נפרד מהחיים.

--

אז מה למדנו?

שבדרך כלל לא משתלם להגיד את האמת לאחרים, אבל כן כדאי לדעת אותה.

--

שיהיה לכם סוף חגים כיפי, כי זה עוד מעט נגמר. תגידו למישהו אחד היום שאתם אוהבים. ותעמדו באומץ באמת שלכם. זה משתלם תמיד.

תאהבו הרבה!

קרדיט צילום: ליאת מנדל

לפרופיל הפייסבוק של אליאב אללוף הקליקו כאן

לקבוצה "שלושה דברים שלמדתי השבוע" הקליקו כאן

לפוסט עם תאריכי ההרצאות הבאות הקליקו כאן

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.