המתנחלת / קובי סימן טוב

המתנחלת / קובי סימן טוב

פרק ראשון

בדיוק יצאתי מהעבודה יחד עם עוד עובדת, ענת, שהייתה שעה לפני טיסה לטנזניה. לפני שנפרדו דרכנו, שאלתי באינסטינקט "רגע, תגידי, אין לך מישהי לסדר לי", והיא אמרה לי שיש אחת (לא חשוב שמות), אבל אז מיד הוסיפה שהיא בדיוק יצאה מקשר, ואני אמרתי "הא.. לא רלוונטי... היא לא בשלה ואני כבר בננה עם דבש ונקודות שחורות, אבל תראי תמונה שלה".

היא הראתה לי, ולמראית עין אני רואה מישהי מתוקה, נערת פרחים כזאת שלא נרדמת בלי פייסל לפני השינה, ואחת שעושה אסיד פעם ב-3 חודשים בלי אנשים, רק היא והיער. למרות שזה הכי רחוק ממני, זה גם הכי מעניין אותי "טוב תני לה לשלוח לה הודעה". ענת פחדה ממה שאני רוצה לשלוח, ובגלל שהיא מיהרה ולי גם לא היה זמן, חטפתי לה את הטלפון מהיד, ושלחתי לאותה בחורה הודעה קולית של דקה וחצי של שטויות, כל זה בזמן שענת מתפרצת ברקע "אני לא אמרתי לו את זה, הוא משקר, נוש אני נשבעת שהוא משקר".

באותו ערב שלחתי לה הודעה לפייסבוק. השיחה זרמה, אבל בגלל הניסיון שלי, לא נתתי לזה משקל. להפך אפילו, כי מתברר שהיא בדיוק ההפך הגמור ממני. היא בן אדם של בוקר (סליחה, בת אדם), מקדימה כרונית, גרה ביישוב, מחוברת לטבע, יש לה שירותי נסורת, מעדיפה את הכנרת על הים, רואה בוב ספוג (בת אדם, תתאפסי על עצמך את בת 40 עוד רגע), מכורה להארי פוטר, אוהבת פוליטיקה, משתפת פוסטים של "הארץ" ושל אורלי לוי אבקסיס (היא ואבא שלי יסתדרו), ואם זה לא מספיק, היא כותבת פוסטים הזויים בקבוצת פייסבוק "מועדון קריאה לאוהבי ספרים" על ספרים הזויים, שאני כמו אפס עוד משחק אותה מתעניין ועושה לה לייק על הפוסט כדי שתראה שאני עדיין קיים.

קבענו להיפגש שבוע אחרי, בראש השנה. במכירות למדתי משהו מעניין, אם אתה רוצה לסגור עסקה, זה חייב להיות באותו רגע. אם הלקוח יצא ולא קנה, תתייחס לזה כאילו הוא גם בחיים לא יקנה, ולא משנה עד כמה הפגישה הייתה טובה, כי ברגע שהוא יוצא מהדלת, השגרה משתלטת, ומטלות, ופחדים, ואני חשבתי שאם באמת נפגש שבוע אחרי, זה יהיה בגדר נס. יומיים אחרי ניסיתי לפתח איתה שיחה, ולא זרם, וחשבתי לעצמי, בשביל מה.. תבטל.. אולי לא נעים לה לבטל, אבל יום אחרי היא שלחה לי הודעה "היי קובי, זה בסדר אם נדחה את הדייט שלנו לשלישי?", ואני תופס את הראש, מה את כותבת לי "היי"? מה את מדברת איתי במיילים? ומה את קוראת לזה "דייט"? מה זה כל הרשמיות הזאת, אם אכפת לי, בטח שאכפת לי, יש לי חיים, אני עושה על האש בשלישי.

העדפתי לבטל, ולמרות שהתקשורת בינינו הייתה די כנה, פחדתי. א' כי היא בדיוק בפרידה וזה יכול להרוס לה עוד יותר את האמון בגברים, עדיף שאני אלך לשמוע, להכיר בן אדם, להקשיב, להכיל, ולסיים בהיה נחמד להכיר. ו-ב', אם אני מבטל, ענת דואגת שיפטרו אותי, והלו, אני צריך לחם ללא גלוטן וחמאה, אז כתבתי לה "כן", פשוט כן, בלי שום וויכוח. 

יום הפגישה התחיל מוזר מידי. קודם כל עוד לא פתחתי את העיניים, יצאתי לרחוב, וראיתי את אהבת הנעורים הנכזבת שלי. 5 דקות לא עברו, אני על הקטנוע, ואני רואה אהבה נכזבת מהודו. היקום שידר לי ללא ספק שהולך להיות ערב קטסטרופלי. בהמשך נסעתי לעשות על האש עם חברים בפריפריה (גדרה), וחשבתי על זה שאסור לי להגיד לה למה אני הולך לאחר לפגישה (בשלב הזה היא עדיין לא הייתה מודעת לזה שאני הולך לאחר), כי היא בטח צמחונית, או טבעונית, או מאלה שניזונים מאנרגיית השמש. באיזשהו שלב בין ביס לביס, אלעד וספיר החליפו לילד שלהם חיתול אחרי שהוא עשה קקי על עצמו, ואני יכול להישבע שלאלעד היה את מבט הכי מבוהל שראיתי אי פעם על הפנים שלו, וראיתי את הבן אדם נופל מגדר ושובר 2 ידיים. באותו רגע, ידעתי שזה הסימן שלי לצאת ליישוב הלא מוכר שהיא גרה בו.

 

פרק שני

באיזשהו שלב בנסיעה התחיל להרגיש לי חשוד. היו יותר מידי שלטים בערבית ויותר מידי פניות לג'לג'וליה. במקום להרגיש שאני הולך לצאת עם מישהי, הרגשתי שאני יוצא למעצר עם מחלקת חבלה 2 מהשירות הסדיר. הייתי לחוץ, אף פעם לא הייתי באזור הזה לבד, ועוד על טוסטוס. את הקסדה סגרתי באופן מלא, ואמרתי לעצמי שאם אני רואה רכב בצד צועק לעזרה, זאת מלכודת ולהמשיך.

נכנסתי בשלום ליישוב, הצצתי בשעון וראיתי שאני מאחר. באותה שנייה קיבלתי ממנה הודעה "17 דקות איחור זה לא צחוק חח", ובאותו רגע שהיא כתבה לי את זה, זה באמת לא הצחיק, אפילו קצת הלחיץ, חשבתי שמדובר בפסיכופתית קלה, אבל אז נזכרת שהיא אמרה לי שהיא מקדימה כרונית, ומאוד קיוויתי שהיא זכרה שאמרתי לה שאני מאחר כרוני. מרוב פחד התקשרתי אליה דרך המסנג'ר של הפייסבוק "אני פה, אני כאן, אני שעה מסתובב ולא מוצא את הדירה שלך", שקרתי שקר לבן "הא, הנה, אני מחוץ לבית שלך". זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלה, ולא יודע מה כל כך חשבתי עליו, אבל בוא נגיד שהייתי מעדיף לחזור הביתה, הרגשתי שלא יהיה חיבור. הכל בגלל ענת.

מרחוק ראיתי דמות קופצנית שמתקדמת אליי, ואני עושה לה תנועות ידיים שלא מבין מה קורה וצועק "מחילה, מחילה", והיא מחזירה לי בתנועות ידיים וצוחקת. באותו רגע עלה לי חיוך, ראיתי את האנרגיה שלה, ראיתי את הקלילות. היא נערת פרחים עם סוג שיער לא מוסבר, אבל באותו רגע ידעתי שאין לי ספק, או אמצע, או אולי, ידעתי שאני אוהב את מה שאני רואה, ואם נמשיל את זה לעולם שלה, הרגשתי שאני הארי פוטר כשהוא מוצא את אבן החכמים.

"אני אגיד לך את האמת, חשבתי שהולכים לחטוף אותי בדרך, היית צריכה להכין אותי מראש, יש לי 600 עוקבים באינסטגרם", אמרתי, ובגלל שהיה ראש השנה, שאלתי בצחוק "מה, איך חגגתם את החג? זרקו עליכם אבנים?". והיא אמרה בהתלהבות ובאמת התכוונה לזה "כן! אתה לא יודע מה הלך אצלנו בכניסה לגינות שומרון". אוקיי, זה שזה באמת קרה הפתיע גם אותי. עלינו על הטוסטוס, העברתי לה תדריך אמצעי זהירות צבאי ואמרתי לה מה עושים במידה ונקלענו ליידוי אבנים.

מה שהפתיע אותי, זה שבלי לחשוב פעמיים, היא תפסה אותי מאחור וחיבקה אותי בצורה שרק אחת הידידות שלי תופסת ומחבקת אותי ככה בנסיעות, כשהיא שיכורה. "לאן אני נוסע מפה?", שאלתי. "שמאלה זה אם אנחנו רוצים למות, ישר זה גם מוות, וימינה זה אם אנחנו בקטע של לחיות", היא אמרה. תשובות חדות, טון עדין, ומגע נעים, כמה שנים שאני מחפש משהו כזה, לקחתי ימינה.

אני לא מוכן לעלות עם אף אחד לכביש מהיר כשהוא איתי, אבל בגלל שהיה לי כיף איתה, לקחתי הימור על החיים של שנינו ואמרתי שאם קורה משהו, זה כנראה הגורל קושר אותנו. בחלקים מסוימים היא החזיקה לי הציצים, ולא הבנתי למה "לא שזה לא נעים לי, ותמשיכי, אבל תגידי, את מנסה למדוד לי מידת חזייה?", שאלתי. היא מיששה לי את החזה ואמרה "כן, אתה מינוס A". הצחיקה אותי הצורה והדיבור המהיר שבו היא עונה "אבא שלך מינוס A, השבוע הייתי בחדר כושר, אני מינימום B".

הגענו לקניון שבעת הכוכבים "היא מתנחלת, אני עושה לה סיור בעיר", אמרתי למאבטח במטרה לגרום לה לחייך. הלכנו לבאולינג, היא החליטה שהיא לא קוראת לי קובי, ושעל המסך יופיע השם התנכ"י שלי - "YAKOV". היא בחרה עם עזרה בצדדים, אני בלי, כי חשבתי שאני משהו. כשהמשחק התחיל, היא פשוט פירקה אותי, והאגו שלי נפגע, וניסיתי להראות שזה לא מפריע לי, אבל היא שמה לב שכן, והמתוקה ניסתה לנחם "אבל זה לא פייר.. הייתי עם העזרה, בלי זה היית מנצח.."

הלכנו לשבת במקום אחר, היא רצתה להזמין קולה, רק קולה, ואני הייתי בהלם תרבות "תשמעי, את ממש זולה ביחס לעירוניות", אמרתי. היא הסתכלה לצדדים וצחקה "אני ממש לא יודעת אם לקחת את זה כמחמאה", אז הייתי צריך להסביר את עצמי שוב. הדיבור בינינו היה פשוט, קליל, כיפי, חד, טבעי, פתוח, לא מתאמץ וירדנו אחד על השנייה כמו חברים שמכירים שנים. זה הרגיש שאנחנו באותו ראש, וחשבתי שאחרי הרבה זמן, מצאתי מישהו שמדבר בשפה שלי. הכל בזכות ענת.

"אוקיי, תשאלי אותי מה שאת רוצה", אמרתי.

היה לה חיוך ממזרי, שובב ולא הבנתי למה. "אתה בתול?" היא שאלה.

"כן, אני מחכה לאחת כבר 28 שנים ואני מאוד מקווה שזאת את, מה איתך?"

"גם אני".

"מצוין, אני משמיד בתולות. מה אני צריך לדעת עלייך?"

"אני פמיניסטית".

"אני לא".

"איך אתה יכול להיות לא פמיניסט? איך אתה יכול להיות נגד שוויון?"

"בעד שיווין, נגד קיצון".

"אתה לא חייב להיות פמיניסט קיצוני".

"סבבה, אז אני פמיניסט, ובתור פמיניסטית, אני יכול לשאול אותך משהו?"

"שאל".

הסתכלתי לה עמוק עם מבט רומנטי לתוך העיניים, שמתי יד על הסנטר, והזזתי את הראש מצד לצד בעדינות.

"את מורידה שיערות בבית שחי?"

"אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזאת בדייט", היא צחקה.

"מצוין, אז אני הראשון שלך, את תזכרי אותי לתמיד".

"אבל כן, אני מורידה, רק בחורף מידי פעם מחפפת".

"זה בסדר, גם אני בחורף מחפף בכתפיים".

היו לי עוד כל כך הרבה דברים להגיד, ולעשות, ונגיד היה איזה שלב שכף היד שלה הייתה על השולחן, והסתכלתי עליה, וזיהיתי את התחושה. היה לי פרץ לא מוסבר להחזיק לה את היד ולתת שם נשיקות עדינות. ישמע מוזר, אבל אצלי כף יד מסמלת המון, ואם יש לי חשק גדול מאוד לנשק כף יד, זה אומר משהו שאפילו במילים אני לא מצליח להסביר אותו, אבל בגלל שהיא חברה של ענת, הייתי מאוד מאופק בהתנהגות שלי, אז לא נישקתי.

סיימנו, חזרנו ליישוב שלה, ובכל הדרך חזרה לקחתי את הנסיעה כמה שיותר לאט. חשבתי על מה היא חושבת, ואם היא עדיין חושבת על האקס, כי מה זה חודשיים. הורדתי אותה בבית, כל אחד לדרכו, קבענו לשבוע אחרי, ובאותו בוקר שהיינו אמורים להיפגש, קיבלתי הודעה:

"יעקב,

היה לי כיף ממש,

אבל חשבתי על זה ואני עדיין לא מוכנה לצאת לדייטים, סורי,

אתה הכי כיפי בעולם."

לא מאמין, עד שמצאתי משהו שמעניין אותי אחרי כל כך הרבה זמן וזה המצב? עדיף לא הייתי מכיר אותה בכלל, הרסה לי את החיים ענת.

 

*להמשך בפרק הבא היכנסו לפרופיל הפייסבוק של קובי

קרדיט תמונה: 

Photo by Abigail Keenan on Unsplash

אורחים בלב

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח.