סיפורים מקבילים

סיפורים מקבילים

"את חיה בכמה סיפורים במקביל" הוא אומר לה בצחוק ואצלה ממשיכות לזלוג הדמעות.

היא חושבת על המשפט שלו ובראש שלה נרקמת תמונה של עולם אחד, מונח לצד עולם, לצד עולם, לצד עולם והיא, מדלגת בין העולמות, תוך מעבר בין גבולות דמיוניים.

לא מזמן חזרו מטיול גדול בעולם אחר. היא הרגישה שהיא נמצאת על אי בודד מעולמה המוכר והידוע. בלי דאגות גדולות, בלי אחריות על חיי אנשים אחרים, ללא מחוייבויות מיוחדות, וכמעט בלי תכניות עתידיות, כמו היו, היא והוא, מבקרים זמניים בעולמות של אנשים אחרים, מצליבים דרכים באופן זמני וממשיכים הלאה בחללית שלהם למקומות חדשים, ולעולמות של אנשים אחרים.

"לאן נעלמת לי?" הוא שואל אותה והיא מנערת את ראשה כדי לתת ביטוי פיזי שיזכיר לה, שהיא יושבת עם בן שיחה לקפה.

"עפתי לרגע בין הסיפורים המקבילים שלי" הוא מביט בה בריכוז, מכיר את המבט שלה שנודד למקומות אחרים, מכיר את זה שהיא כאילו נוכחת כאן, אבל לא באמת כאן. "אני אורחת כאן" היא אומרת לו בשקט והדמעות שוב זולגות "וגם נגמר לי הטישו" היא צוחקת ובוכה יחד...והוא לא אומר לה "די תפסיקי לבכות" והוא לא מנגב לה את הדמעות כדי שלא יראו אותה ככה והוא לא בוכה יחד איתה. הוא פשוט מביט בה בעיניו הירוקות והעמוקות, מתחבר לכאב שלה, לבילבול, לחיפוש הדרך חזרה לעולמה הנוכחי, שאליו נחתה בחבטה כשחזרו מהטיול הגדול שלהם.

הוא מושיט לה את היד. היא לופתת אותה, כמו ניצול שמוצא קרש להאחז בו. הוא מרגיש את המצוקה שלה. לא כל כך יודע איך לעזור לה והיא, כמו קוראת את מחשבותיו אומרת לו "זה בדיוק מה שאני זקוקה לו. החיבוק שלך, האהבה שלך וזה שאתה כאן בשבילי" .

שנה אחר כך

אותו שולחן, אותו בית הקפה, אותו יום שישי שטוף שמש. הם יושבים צמודים ליד השולחן הקטן. לידם עוד שני זוגות חברים. "אתה זוכר בשנה שעברה, כשחזרנו מהטיול הגדול וישבנו כאן?" הוא מחייך, "ברור שאני זוכר, הצפת את בית הקפה בדמעות שלך ונגמר לך הטישו"....

כמה דברים טובים קרו מאז הוא חושב לעצמו. כמה סימני שאלה ריחפו מעלינו באותה התקופה, כמה תלישות, כמה פחדים ממה שיקרה, ואולי ממה שלא יקרה...ואיזו שנה נפלאה עברה עליהם יחד – כן יחד!

"טוב אז אנחנו חוגגים היום שנתיים של יחד" הוא שומע אותה מסבירה למלצרית החביבה "את מבינה, במציאות ההזוייה של עולמנו, שנתיים זה המון זמן להישאר, לא לברוח, להתמודד יחד, לעמוד מול הפחדים, מול אנשים (אפילו קרובים), שקשה להם עם ה-יחד שלנו" המלצרית נבוכה מגילוי הלב שלה, שואלת בחצי חיוך "ואיך עשיתם את זה?"

הם מסתכלים אחד על השני "באהבה, בסבלנות, בפתיחות כל כך גדולה – לפעמים עד כאב, בשותפות מלאה ובעיקר ביחד!" הוא מחבק את כתפה, היא מניחה את ראשה על כתפו. הדמעות שלה זולגות על החולצה שלו והוא מושיט לה טישו.

אחר כך, עם הקפה, ישאלו החברים שלה "נו...ומה עם למסד את הקשר שלכם? יש טבעת??"

"אנחנו צועדים יחד במסע החיים. מתאמים את הקצב, את הדרכים, את גודל הצעדים. משלבים ידיים, הולכים זה לצד זה. אנחנו לא זקוקים ליותר מזה. זה מה שרצינו וחלמנו עליו"

"ומה עם הסיפורים המקבילים שלך?" שואלת אותה חברתה הטובה. "למדתי לחיות איתם" היא עונה בשקט. "למדתי לקבל את החיים שלי באופן הזה, לא להילחם בזה. לדלג בין העולמות בקלילות מבלי להתרסק בכל פעם מחדש. לבנות לעצמי סיפור אחד שמשלב את כל הסיפורים, שהרי כל הסיפורים הם שלי, לא?!"

את הדרך מבית הקפה הביתה, עשו ברגל. כבר כמה חודשים, הם משלבים את הבתים שלהם. היא מצאה בית שהתאים לה בדיוק. עם מרפסת גדולה המשקיפה להר ולשדות, עם חדר עבודה קטן בו יכולה הייתה לנוח מנדודיה ולכתוב את סיפוריה, פינת אוכל גדולה ומזמינה, בה התכנסה משפחתה ומשפחתו בסופי השבוע והמון מדפים לכל החפצים שאהבה לאסוף בעולמות המקבילים בהן ביקרה. הוא מצא בית ממש לידה. שם הניח את שולחן האוכל העגול והיפה, עליו הגיש את מטעמיו הנפלאים. על כונניות עץ מסוגננות, הניח את ספרי ההיסטוריה וההגות, שאהב לקרא ולצטט. גם לו הייתה מרפסת אל ההר והשדות וגינה, עליה התרוצצו הכלבים שלו, שלא הלך בלעדיהם.

"למה אתם גרים בשני בתים נפרדים?" נשאלו תדירות על ידי כל מי שהכיר אותם. "כדי לשמור על הזוגיות שלנו" הייתה התשובה הקבועה שנתנו. ככה גם הרגישו. לכל אחד הממלכה שלו, וכשהם רוצים ביחד, יש להם את הממלכה שלהם...

"איזו שנה נפלאה הייתה לנו" הוא לוחש לה ומנשק את עורפה. "לחיי השנים הנפלאות הבאות" היא לוחשת לו ומחבקת את מותנו.

 

 

נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום

מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.


סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב