מעולם לא ניתנה לי ההזדמנות להיקשר לקירות, ואת המסורת הנחלתי לעצמי ולא נקשרתי, גם לא לקירות בתוכם גידלתי בנות מושלמות, עם זכרונות שלא יביישו שום אגדה.
קירות היו עבורי עובדה שמתחלפת כל כמה שנים, יחד עם התפקידים של אבא, שהיה איש צבא, ובתקופה שלא ממש שאלו או התחשבו ברצונות וצרכים של ילדים ליציבות בשנים של עיצוב אישיותם.
יש לכך יותר יתרונות מחסרונות – יכולת הסתגלות חברתית מעולה, חברותיות, יצירתיות, יכולת להמציא את עצמך מחדש כל פעם ובעיקר היכולת לשחרר בקלות קירות וכן גם אנשים שמחוברים לקירות ההם.
החסרון הבולט הוא – איבוד היכולת להכות שורשים ולהתחבר לקירות ולמה שנלווה אליהם.
נראה כי זה לא היה בכוכבים שלי להכות שורשים, גם כאשר כל התנאים הונחו שם לפניי ואיפשרו זאת לכאורה.
ואז הם הגיעו…..
הקירות שלי, אלה שאני בחרתי בהם לבדי, ולא נבחרו איתי או בלעדיי, ובפעם הראשונה בהיסטוריה הלא קצרה שלי. בחרתי בהם יחד עם הבחירות האחרות שלי, שהתקבלו פה אחד, והתאהבתי.
התאהבתי בקירות שלי, בגלל שהתאהבתי בהחלטות שלי, ובגלל שהתאהבתי בי מחדש.
על אף ההתאהבות הזו, אני לא מבטיחה לעצמי להכות שוב שורשים, כי זו לא אני. אני אפילו לא מבטיחה לעצמי להישאר נאמנה לקירות האלה ולא להחליף אותם שוב, עקב נסיבות החיים הגמישות.
בכלל, אני לא מבטיחה לעצמי הרבה דברים, מחשש שהמציאות תכריע אותי ואת הבטחותיי, אבל אני כן מבטיחה לשמוע לי ואותי.
עדיין, אני מאוהבת בבית שיצרתי מחדש, שאני יכולה לקרוא לו ביתי, גם אם הוא פחות גדול, ואולי דווקא בגלל זה. גם אם הוא מתרומם מעל הקרקע, ואולי דווקא בגלל זה. גם אם הוא לא מושלם, ואולי דווקא בגלל זה.
ובכל זאת אני מזכירה לעצמי, בסוף כל יום, שמדובר בסך הכל רק בארבעה קירות.
