היא לא תזוז

היא לא תזוז

"אני לא רוצה להביא ילדים לעולם הדפוק הזה" היא אמרה לו. "אני לא רוצה לברוא אדם קטן בתוך הרחם שלי, לגדל אותו 9 חודשים בסביבה בטוחה ומחבקת, ואז לשלוח אותו לאוויר העולם, כדי להתמודד עם כל מה שרע, בלי שום כישורים. להפיל עליו את משבר האקלים, והמשבר הכלכלי שעוד יבוא, ורעב באפריקה, ופליטים בדרום תל-אביב, לא רוצה." הוא ידע שהיא לא תזוז. הוא ידע שלא משנה כמה ידמיין אותה בתור אמא, וכמה שיהיה משוכנע שהיא תהיה אמא נהדרת, היא לא תזוז. זו לא סתם גחמה, זו החלטה שהתבשלה אצלה לאט, כמו תינוק, עוד כשרק מדברים עליו כרעיון ולפני שמחליטים שמנסים. זה היה תהליך. הוא בצבץ לראשונה כשהחזיקה את התינוקת החדשה של טלי שמש ממשאבי אנוש. הן הסתכלו אחת לשנייה בעיניים, היא והתינוקת, ובאותו רגע כל מה שהיא רצתה היה לחבק אותה חזק חזק ולהגן עליה מכל מפגעי העולם, מכל מה שעצוב ורע וקשה ומתסכל. התחושה הזו העציבה אותה, מפני שעד התינוקת הזו, בעלת העיניים הירוקות הגדולות והריסים הארוכים שקל היה לקנא בהם, היא דווקא תמיד שמחה לתפוס עולל חדש בזרועותיה. כמו אחרונת הדודות, הייתה מדביקה נשיקות על אפים זעירים ומתחבאת מאחורי כפות ידיה ואז קופצת בקריאת "קוקו!" ומחכה לחיוך תינוקי ועליז, נטול דאגות. פה בדיוק ניטע הזרע. החיוך נטול הדאגות הזה גרם לה לדאגה גדולה. מאז כבר הספיקה להיחשף למגוון כתבות בנושא השפעתה של הירידה בילודה למען עתיד כדור הארץ, אך ההתפתחות העדכנית ביותר הייתה כשהחליטה לאזור אומץ ולהצטרף לפורום "אל-הורות". היא רצתה לדעת שהיא לא לבד. היא רצתה לדעת איך אחרים מתמודדים עם ההערות הבלתי פוסקות של ההורים והסבים "מתי תביאי לנו נכדים?" "את יודעת שאת לא תהיי צעירה לנצח" וכו' וכו'.

הוא כעס, כשהוא גילה. זה לא שהוא לא ידע, אבל משהו בו קיווה שאולי יום אחד היא תרגיש אחרת, והקבוצה הזו, שקיבלה ממנה התראות לאורך כל היום, תחזקה את הפער ביניהם. הוא דמיין את הילדים שהיו יכולים להיות להם. רגישים וחכמים, עם האף שלה והגומות שלו. הוא ידע איך היו קוראים להם, עוד אז, לפני שהדאגות התעוררו, כשדיברו על השמות של הילדים ההיפותטיים שלהם, שלנצח יישארו רק היפותטיים. לפני השינה הוא היה מדמיין אותה בשמלת קיץ, מנדנדת ילדה היפותטית בנדנדה. אחר-כך ראה אותה אוחזת בידיהם של שני ילדים היפותטיים, בן ובת, מתקדמים לעברו. הילדים ההיפותטיים דמו להם באופן מחשיד, כמו שרק מוח שאינו מסוגל לצפות את העתיד-לא עתיד יכול להרכיב, מפניה ופניו. שלושתם חייכו אליו את אותו החיוך. היא לעומתו, לא הייתה חושבת על דבר לפני השינה. הייתה לה היכולת הבלתי נסבלת להירדם בו ברגע שראשה הונח על הכר. שיחות עומק אל תוך הלילה לעולם נוהלו בישיבה. ברגע שנשכבה, הוא נותר לבד בחלל. כשישנה, החדר הרגיש ריק ובודד, והוא, שהיה צריך לפחות חצי שעה של רגיעה סטטית לפני ששקע בשינה, פיתח הרגל למילוי החלל. בהתחלה היה בעיקר מדמיין אותם מזדיינים. היה הופך אותה לפוזה כזו או אחרת, מפמפם מפה, גומר עליה שם, ונרדם. עם הזמן הוא עבר לדמיין אותם עושים אהבה. אח"כ הייתה תקופה קצרה בה לא היה צריך לדמיין דבר, מפני שדמותה הנרדמת בזרועותיו הנחיתה עליו כזו שלווה, שגם השינה הגיעה בקלות יתרה. יום אחד הבליחו למחשבותיו הילדים ההיפותטיים, הוא לא התנגד. במרוצת הזמן, הילדים ההיפותטיים עקבו אחריו גם במהלך היום. הם היו מופיעים ברגעים משמימים בעבודה, בנסיעות ארוכות, אחרי שהיו רבים והוא היה יושב במרפסת הקטנה שלהם, שהייתה מלאה בקקטוסים מתים, ומעשן ג'וינט כדי להירגע. ככל שחשב עליהם יותר כך הרגיש יותר מחובר אליהם, וככל שהרגיש יותר מחובר אליהם, ככה הרגיש יותר מנותק ממנה. הוא כל-כך אהב אותה. 

חודשים אחרי שנפרדו, עדיין חיכה להודעה ממנה. קיווה שתשנה את דעתה. כל גופו ייחל לשמוע שהפרידה נתנה לה זמן ומרחב להבין שאהבה כזו מגיעה רק פעם במאה, ושלהביא איתו משפחה פתאום נשמע לה כמו הרעיון ההגיוני היחידי, שזה הרבה יותר חזק מה"לא", אבל זה לא קרה. 

שנתיים מאוחר יותר ראה אותה יושבת בבית קפה עם עגלה. הוא הביט בה מהצד השני של הרחוב במשך כמה דקות ארוכות. תחילה חשב שאולי היא יושבת עם חברה שבדיוק עזבה את השולחן כדי להתפנות והשאירה את התינוק שלה בידיה המסורות של חברתה הלא אימהית, אך התמונה הזו התנפצה בין רגע, כשקירבה את התינוק אל החזה וכרכה סביבם שָׁל גדול בצבע כחול עם פסים לבנים דקים ורגע אחרי זה כבר החלה להניק. הוא דמיין את התמונה הזו כל-כך הרבה פעמים, אבל לא ככה, לא עם תינוק של מישהו אחר. הוא תהה אם היא מאושרת. הוא ידע שהוא לא מסוגל ללכת להגיד שלום, שאין שומדבר שהיא תוכל להגיד שינחם אותו, שזה לא משנה אם היא שינתה את דעתה, אם היא נדחקה לפינה, אם זה קרה לא בכוונה, שום סיבה לא תוכל להרגיע את כאב הבטן המשתק שהחל לאכול אותו מבפנים. הוא הלך הביתה מהר ולפני שעלה חזרה לדירה עצר להקיא בחצר. לפני השינה הוא לקח כדור בלי לחשוב פעמיים, היה לו ברור שלא משנה מה ינסה לדמיין כדי להירגע, אין דבר שיצליח להרחיק אותה ממחשבותיו. אותה ואת הילד הממש לא היפותטי שלה.

נטע דריטר

30, תל-אביב.


אני שופכת את הלב שלי החוצה
עבורי זה תרפיוטי
כולכם הפסיכולוגים שלי
ואני כמו חומר גלם עמיד
מתעצבת מפעם לפעם
לאט, אבל ממש לא בזהירות
מקבלת צורה חדשה 3>