תאוריית הלבנים, או המתמטיקה של הגעגועים

געגועים הם לא דבר רע, להיפך, לפעמים, כשגם הצד השני מתגעגע, הם דבר יפה, חלק של אהבה. אני מכנה אותם “עצב מתוק-מריר”.

אבל גם פה, כמו בכל דבר בחיים, זה עניין של מינון. הגעגועים מצטברים, ולפעמים מגיעים למצב של שבירה, למצב של אי אפשר יותר.

אבל איך יודעים מתי תבוא הנקודה הזו? ויותר מזה, איך אפשר להסביר למישהו שונה ממך, לצד השני, איך אנחנו מרגישים, בדרך שתאפשר לו להבין ולקחת את זה בחשבון?

איך אפשר לקחת משהו ערטילאי כמו געגועים, ולהסביר אותו בדרך רציונלית, כמותית?

אז מכיוון שאני טובה בדימויים, עלתה בי תיאוריה בדיוק כזו יום אחד, כשניסיתי להסביר איך אני מתגעגעת. 

וככה הולכת התיאוריה:

תארו לעצמכן שולחן שעשוי מלוח עץ דק. זה הלב.

עם כל שעה של געגועים, מונחת על השולחן עוד לבנה.

בכמות מסויימת של לבנים, השולחן מתמוטט.

אצל כל אחד זה קצת אחרת, הלוח יותר או פחות עבה, ואפשר להעמיס כמות שונה של לבנים.

אז כשאתם מתגעגעים, נסו להשתמש בלבנים. תסתכלו פנימה, נסו להרגיש – מה מוסיף לכם לבנים וכמה, ומה מוריד לכם לבנים וכמה? בכמה לבנים נראה לכם שהשולחן שלכם יתמוטט?

אם הצד השני ידע לחשב בדיוק איפה נעשה לכם לא נעים, הוא ינסה לא להגיע לשם, גם אם הוא עדיין לא סובל בנקודה הזו.

החישוב, לדוגמה, הוא כזה:

כל שעה של נתק מוחלט מוסיפה לבנה. שלושים לבנים זה בסדר. ארבעים מתחיל להכביד. במאה לבנים השולחן אולי יתמוטט.

עם כל סימן, התכתבות, שיחה… יורדות לבנים מהשולחן. אייקון מוריד לבנה אחת. התכתבות מורידה חמש, שיחה מורידה עשר. פגישה קצרה ולא ממצה מורידה עשרים. פגישה ארוכה וטובה מורידה את כל הלבנים, ומתחילים מחדש, ולפעמים אפילו לא מיד.

אחרי שלא מדברים שלושה ימים, נניח, יש על השולחן 72 לבנים, והוא מתחיל לחרוק. אם מדברים בטלפון, או מתכתבים הרבה, יורדות מספיק לבנים כדי לאפשר מרווח נשימה, אבל יש עוד ערימה די גדולה, והיא מיד מתחילה לגדול שוב.

להסתובב בעולם עם שבעים בלוקים על הלב זה לא קל, וגם לא כיף. זה מושך כל הזמן. הכל כואב. זה לא משהו שאפשר לשכוח ממנו, גם כשטוב מאד וגם כשרע או לחוץ. ויותר לבנים מזה… זה כבר בלתי נסבל ממש. קשה לנשום.

ואז יש הפחד הזה, שתיכף יהיו יותר מדי לבנים, והשולחן יתמוטט.

ונשאר רק לקוות למשהו שינער את כל הלבנים מהשולחן, ושישאיר את הלב לעוף חופשי.

אבל אם נתקשר את זה כמו שצריך לצד השני, יכול להיות שלא נצטרך לפחד שהשולחן יתמוטט, כי יש שני אנשים ששומרים עליו.

אני למדתי, למשל, ששבוע בלי הגבוה, כשאנחנו מדברים כל יום, זה נסבל. כשאי אפשר לדבר (נגיד אם הוא בטרק בלי קליטה) הלבנים מצטברות מהר וגבוה. אחרי שבועיים בנפרד לא כדאי לאף אחד להתקרב אליי, הילדות יודעות. גם אם דיברנו כל יום, אני במצברוח רצחני ממש.

שולחן עמוס זה לא כיף. שולחן שמתמוטט זה נורא. למזלי לא נראה שאגיע לשם…

יש מי ששומר עליי.

#פילוסופיה בשנקל