תאוריית הלבנים

תאוריית הלבנים

לפני כמה ימים, כשניסיתי להסביר למישהי משהו, חשבתי פתאום על הדימוי הזה, שמאפשר להסביר למישהו שונה ממך איך אתה מרגיש בדרך שתאפשר לו לחזות בדיוק די קרוב איך תרגיש בסיטואציות עתידיות.

געגועים הם לא דבר רע, להיפך, לפעמים, כשגם הצד השני מתגעגע, הם דבר יפה, חלק של אהבה. אבל גם פה, כמו בכל דבר בחיים, זה עניין של מינון.

 

וככה הולכת התיאוריה:

תארו לעצמכן שולחן שעשוי מלוח עץ דק. זה הלב.

עם כל שעה של געגועים, מונחת על השולחן עוד לבנה.

בכמות מסויימת של לבנים, השולחן מתמוטט.

אצל כל אחד זה קצת אחרת, הלוח יותר או פחות עבה, ואפשר להעמיס כמות שונה של לבנים. אז כשאתן עם מישהו, ואתן מתגעגעות, נסו להשתמש בלבנים. אם הוא ידע לחשב בדיוק איפה נעשה לכן לא נעים, הוא ינסה לא להגיע לשם, גם אם הוא עדיין לא סובל בנקודה הזו.

החישוב, לדוגמה, הוא כזה (ככה זה אצלי): כל שעה של נתק מוחלט מוסיפה לבנה. שלושים לבנים זה בסדר. ארבעים מתחיל להכביד. במאה לבנים השולחן אולי יתמוטט.

עם כל סימן, התכתבות, שיחה... יורדות לבנים מהשולחן. אייקון מוריד לבנה אחת. התכתבות מורידה חמש, שיחה מורידה עשר. פגישה קצרה ולא ממצה מורידה עשרים. פגישה ארוכה וטובה מורידה את כל הלבנים, ומתחילים מחדש, ולפעמים אפילו לא מיד.

אחרי שלא מדברים שלושה ימים, נניח, יש על השולחן 72 לבנים, והוא מתחיל לחרוק. אם מדברים בטלפון, או מתכתבים הרבה, יורדות מספיק לבנים כדי לאפשר מרווח נשימה, אבל יש עוד ערימה די גדולה, והיא מיד מתחילה לגדול שוב.

להסתובב בעולם עם שבעים בלוקים על הלב זה לא קל, וגם לא כיף. זה מושך כל הזמן. הכל כואב. זה לא משהו שאפשר לשכוח ממנו, גם כשטוב מאד וגם כשרע או לחוץ. ויותר לבנים מזה... זה כבר בלתי נסבל ממש. קשה לנשום.

ואז יש הפחד הזה, שתיכף יהיו יותר מדי לבנים, והשולחן יתמוטט.

ונשאר רק לקוות למשהו שינער את כל הלבנים מהשולחן, ושישאיר את הלב לעוף חופשי.

אבל אם נתקשר את זה כמו שצריך לצד השני, יכול להיות שלא נצטרך לפחד שהשולחן יתמוטט, כי יש שני אנשים ששומרים עליו.

#פילוסופיה בשנקל

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.