עונג או עונש?

סקס הוא עונג, לא עונש

“יש נשים שאונסות את עצמן לקיים יחסי מין. בין אם בסוף יום ארוך כדי ‘להוריד אותו ממך’, בתקופה מעורערת בקשר כדי לא להעמיק את הפער, אולי עוברת עלינו תקופה קשה וזה לא לגיטימי לשלוח אותו לקשר מחייב עם יד ימין…”

אם הייתי רואה את הפוסט הזה לפני 15 שנים, כנראה שהייתי שולחת אותו לחברות שלי. אולי הייתי מעזה לשלוח אותו לבעלי. הייתי מראה להם שהנה, לא רק אני ככה, וזה בסדר גמור. שהוא אשם, החברה אשמה, כולם, רק לא אני.

היום אני יושבת מול המסך, ורק בא לי לבכות, מכעס, מתסכול, מצער, מחמלה.

אני יודעת שכנראה מה שאגיד ייפול על אוזניים ערלות, שמעטות הנשים שיכולות לצאת לרגע מתוך עצמן ומתוך הקרב עתיק היומין בין גברים לנשים, ולדבר פשוט על אהבה, אבל למרות שאני יודעת, אני אנסה, בכל זאת, בשביל האישה האחת הזאת שתקשיב.

החופשה

א’ ואני נפגשות בצהריים מחוץ לצימרים, שאליהם נסענו עם הבעלים.

הגברים פרשו לשנת הצהריים שלהם, וא’ ואני נותרנו לבד.

“כבר מילאת את חובתך?” היא שואלת אותי.

“לא,” אני עונה לה בפרצוף אומלל, “ואת?”

“לא. תיכף הוא נותן לי גט.”

“גם שלי כבר עצבני.” אני מודה. “יודעת מה? בואי נלך עכשיו. עשר דקותנתקתק את זה, ואנחנו חופשיות ליתר החופשה.”

“רעיון מעולה!” היא אומרת, “ניפגש כאן בעוד רבע שעה.”

…

כן, הבנתם נכון. זה היה הדיל – הגבר לוקח את האישה לחופשה רומנטית, ועל זה היא חייבת פעם אחת סקס.

זה סיפור שהייתי מספרת בחיוך, וחברותיי הנשואות היו מהנהנות בהסכמה וצוחקות. עוד דבר שהייתי אומרת, והיה מצחיק את כל הנשים שדיברתי איתן: אין לי מאהב. בשביל מה אני צריכה את זה? אני בעונש פעם אחת בבית, אני צריכה עוד פעם בהתנדבות??

היום אני מספרת את זה כמשהו שמדגים את השפל שאני, אדם יצירתי, פתוח, מודע וחם מזג, הצלחתי להגיע אליו – ולחשוב שהכל בסדר, ככה זה אצל כולם.

קרירה? אני??

לזכותו יאמר שהוא עשה את המיטב כדי להבין ולקבל. לזכותי יאמר שזו לא היתה אשמתי. זה לא שלא נמשכתי אליו. לא היה לי שום עניין במין בכלל. ההורמונים שאותם נטלתי כל חיי הרגו כל תשוקה בתוכי. כשחשבתי שאולי הם האשמים פניתי לרופאים, אך נתקלתי בלעג – “זה לא יכול להיות,” הם אמרו לי. “הכל בראש שלך.”

בינתיים הקרב נמשך. בכל פעם ששכבנו כאב לי, ואני התעקשתי לא “לאנוס את עצמי”. אולי זה עניין של אופי חזק, אבל כשהיה, היה כי רציתי, היה הדדי, היה טוב. אולי לא מאד רציתי, ואולי הייתי מוותרת על זה אם זה היה תלוי בי, אבל בשום אופן לא שכבתי שם וחיכיתי שייגמר. זה היה דבר שהתגאיתי בו כל השנים. זה כל מה שנשאר לי, ההתעקשות הזאת לא לעשות לי ולו את הדבר הנורא הזה.

אז בואו נגיד את המילה האיומה הזאת. אני, גוש של אש, אדם מוחצן, ייצרי, סקסי, אני הייתי פריג’ידית. באשמתי או לא, זה מה שהיה.

השינוי בא ביום שהרגשתי כל כך רע פיזית: בחילות, חולשה, כאבים בעצמות, שהחלטתי להקשיב לבטן שלי ולא לרופאים,  ולהפסיק להכניס לגוף שלי חומרים זרים. הוצאתי את ההתקן התוך רחמי, ובום!! תוך שעות נעלמו כל הסימפטומים של שפעת, ותוך יום… אוהו! הפתעה!

השינוי

חלף מאז עשור בערך, שנים שבהן בחרתי לעסוק רק באהבה, והרבה באהבה זוגית, בין גבר לאישה, גם שלי וגם של אחרים.

אבל יום אחרי שהעפתי את ההתקן הארור הזה, פקחתי את עיניי לעולם אחר לגמרי, של עונג חדש ולא מוכר, של אני חדשה ולא מוכרת, אני אישה. פתאום היו לי צרכים, חשקים, רצונות. פתאום הבנתי איך החיבור הזה איתי הוא משהו שהוא כל כך צמא אליו. ואז, כשהקשבתי לו, בלי להיאבק, הבנתי פתאום מה עשיתי לו כל השנים, כמה העלבתי אותו בכל יום, בכל שעה, איך גרמתי לו ללכת כפוף מבפנים, להאמין שהאישה שהוא אוהב לא באמת אוהבת אותו, כי איך ייתכן שהיא אוהבת אותו, אבל לא את כל כולו? בגללי הוא לא היה המלך שמגיע לו להיות.

אני כותבת את זה ובוכה. עדיין.

חזרה לפוסט שעצבן אותי

וכך אומרת מחברת הפוסט, תמוז קולבר, שמעידה על עצמה שהיא “בחורה צעירה שמחפשת את מקומה בעולם (ובשוק העבודה), ובינתיים מטופפת בהנאה בין חנויות בגדים, הרפתקאות ברחובות תל אביב וחיפוש אחר מה ומי שיגרמו ללב לפעום חזק יותר.”

“כשמקרים של בחורות התופסות סקס כמחיר שיש לשלם עבור זוגיות או אינטימיות אינם נדירים במחוזותינו, נשאלת השאלה – למה. למה אישה שלא רוצה לקיים יחסי מין בתקופה מסוימת נקראת פריג’ידית או נאלצת להסתיר את רגשותיה במקום לקיים שיח פתוח, למה לקראת שנת 2015 תכתיבי החברה עדיין מנתבים את תפיסת המיניות הנשית, בין אם לכיוון מספק וחסוד או “משוחרר” ותאב מין כסמל לשוויון, ולמה איבר מין גברי זקור עדיין נתפס בעיני חלק מאיתנו כמצב שמחובתנו “לטפל” בו?”

כותבת הפוסט מתארת את המקרה של מ’, אישה צעירה שאיבדה את המשיכה לבן זוגה לאחר זמן קצר, ואיך שיקרה לו ואמרה שאין לה חשק בכלל, ואיך השתכרה כדי לשכב איתו פעם בשבועיים, ואיך הוא כעס ואמר לה שאם זה יימשך הם ייפרדו, כי היא לא מתפקדת כבת זוג. היא פיתחה כלפיו גועל, אנטגוניזם, ועדיין המשיכה לספק סקס משפיל, שבמהלכו היא מפנה את הגב וצופה בטלוויזיה, כל זאת כי לא היה לה כסף לעזוב לדירה משל עצמה.

אני נותנת לכם שניה לחשוב על זה.

המסקנה מהסיפור האומלל הזה היא שמ’ היא לא רק מטומטמת, אלא גם רעה.

היא כנראה לא היתה צריכה להיכנס לזוגיות עם אותו בחור מלכתחילה. היא התבלבלה בין התאהבות בחבר לבין אהבת אמת. בסוג הראשון המשיכה הפיזית מתאדה חיש קל, בעיקר אצל נשים. (לא הבנתם? בואו להרצאה)

אז לטעות זה בסדר, אבל להמשיך להשפיל את מי שהתאהבת בו, לשקר לו, כדי לנצל אותו כמלון חינם – זה לא בסדר!

כי יש כאן עוד מישהו, תמוז יקירתי. מ’ לא היתה לבד בסיטואציה, ואם זה לא סטוץ, אלא מערכת יחסים, אהבה, נראה לך שהוא באמת לא מרגיש? שהוא לא יודע מה חסר לו? זה שהוא גבר, וזקוק ליותר סקס ממך, זה הופך אותו למפגר אטום וחסר רגש?

…

ואז היא שואלת למה החברה מאפשרת את הגישה הזו, שמחייבת סקס כחלק מזוגיות.

אני נותנת לכם שניה לחשוב גם על זה.

יש משהו לא בסדר בזה שבן הזוג שלך חושק בך, רוצה להביע את אהבתכם גם באיחוד פיזי, שאמור להיות מהנה לשניכם?? יש משהו לא בסדר בציפיה שאת תחלקי את אותה תשוקה??

אינטימיות באה בכל מיני דרכים, ללא ספק, והראשונה ביניהן היא תקשורת פתוחה וכנה, אבל אחת מהן, ללא ספק, היא קירבה פיזית. חיבוקים, נשיקות, דיגי בגב, סקס!

רוצה מערכת זוגית נפלאה ללא סקס וללא מתחים?? לכי לגור עם חברה!! גדלו ביחד ילדים, נהלו ביחד חיים. אני מבטיחה לך שיהיה לך הרבה יותר קל.

לנהל מערכת יחסים עם גבר זה כמו לנהל משא ומתן עם חייזרים. זה המון עבודה. את עושה את זה כי הדבר הזה, החמקמק, שמבדיל בין אהבת אמת לחברות, שווה את זה. הדבר הזה, שהוא חגיגה יומיומית, שמרים אותנו מעל שיגרת החיים וצובע את הכל בצבעים עזים, הדבר הזה כולל גם תשוקה פיזית, רצון לחגוג את היותו של בן הזוג בכל הדרכים.

בואי נטפל בזה…

אז סליחה, איבר זקור הוא לא משהו שיש “לטפל בו”, ואין כל רע בזה שהוא “יטפל” בו בעצמו, אבל גאד דאם איט, זה מחמיא!! ולגרום עונג לאהוב, גם אם את לא בעניין בשביל עצמך, זה דבר שיש בו ערך ויופי כשלעצמו, בדיוק כמו להפתיע אותו בכרטיסים לנופש ביום ההולדת שלו.

אני לא מדברת פה על סטוצים, מאחר שבניגוד לכותבת, אני לא נוהגת לדבר על דברים שאין לי מושג בהם, אבל גם בהם וגם במערכת יחסים ארוכת טווח, הבחירה ב”אונס עצמי” (כן. בחירה) היא לא בקטע של סקס בכלל. זה כמו כל סוג של ענישה עצמית, והיא נובעת מתוך תחושת חוסר ערך עצמי. בתוך מערכת יחסים את משתמשת לצורך כך במישהו שאוהב אותך. לא הוגן. אותה תחושה גורמת אחר כך להטלת האחריות על הגבר, על החברה, על כל דבר בעצם, רק לא על עצמך. כי למה שתאמיני שמגיע לך לחוות עונג מכל הסוגים עם בן זוג? למה שתיקחי אחריות על המיניות שלך? פוסטים כמו זה רק מעצימים את התחושה שמדובר במצב נורמטיבי, שקיים בכל מערכות היחסים ארוכות הטווח, או לפחות ברובן, והוא נובע מהפערים בצורך המיני בין גברים לנשים. אז זהו, שלא. זה לא שאין פערים, ולפעמים הם הפוכים (האישה רוצה יותר, הגבר, פחות), כי אנשים לא נוצקו בתבנית זהה, אבל זה בכלל לא העניין.

בסוף הפוסט תמוז מביאה את מסקנתה של הפסיכותרפיסטית איריס מור, שאיתה אני מסכימה: המפתח הוא בהבנה שגברים הם לא נשים, בחינוך ובתקשורת פתוחה. אבל כדי שלא תהיה שום אי בהירות, אני רוצה להביא את עמדתי באופן מסודר:

• לגברים ולנשים, בדרך כלל, יהיו צרכים מיניים שונים, ואלה ישתנו גם בתקופות שונות בחייהם.
• מערכת יחסים זוגית טובה תכלול את כל סוגי העונג – נפשי ופיזי.
• אין צורך “לטפל” בגבר. הוא לא נכה או מפגר, והוא יודע יפה מאד לטפל בעצמו.
• תקשורת, תקשורת, תקשורת!!
• אם את לא נמשכת לבן זוגך אף פעם, את לא במקום הנכון. עשי בירור מה גרם לזה (ושללי מרכיבים פיזיים!!!), ואם כדאי ללכת הלאה, עדיף מאשר לחיות בשקר.
• לאנוס את עצמך זה כמו כל סוג של ענישה עצמית. זה בכלל לא בקטע של סקס. זה בקטע של תחושת ערך עצמי. קבלי עזרה.
• יש אהבת אמת. היא לא כבה גם אחרי שנים, והיא אקסטזה טהורה מכל הסוגים. פרגנו לעצמכם אחת כזאת.

***

קרדיט תמונה: Photo by Toa Heftiba on Unsplash