רוחמה ומורדוך

רוחמה ומורדוך
"תסתכלי סביבך," הוא אומר לי, "נו...יש לך 3 ילדים, בית ללא משכנתא, החיים יפים, יא רוחמה, תחייכי!"
"את מבינה איזה אידיוט, סימה? איך הוא לא רואה מה קורה?! אני משתגעת מהמג'נון הזה." אמרה רוחמה לשכנתה סימה על גג הבניין במלאכת הכביסה.
סימה תוך כדי תליית הכביסה הלבנה וסיגריה בפיה, נתנה מנוחה לידיה על מנת לתפוס את הסיגריה ולקחה שאיפה עמוקה "תראי רוחה, איפה תמצאי בעל כמו מורדוך? מתוך עשרים וארבע שעות ביממה הוא עובד עשרים כפרה עלייך, למה חסר לך משהו? חסר לילדים משהו?" סימה לוקחת שאיפה מהסיגריה ואז נושפת: "הלוואי לשלום היה קצת מוסר עבודה כמו המורדוך שלך!" "הוא צודק תסתכלי סביב!"

רוחמה היתה הילדה הכי יפה בשיכון, היתה בעלת שיער זהוב עד אחרי הטוסיק, עם גזרה לא רזה ולא שמנה, בול כמו שצריך. שפתיים ורדרדות ועיניים צבע תכלת. "כמו בריג'יט ברדו" היה אומר מורדוך. מי לא רצה להתחתן איתה, מאות הגיעו לאביב לבקש את ידה.
"אבל זאת... עקרותה זאת" היה מחייך מורדוך. "בחרה רק אותי וזהו" היה אומר בגאווה.
הרבה מחזרים היו לה אבל היא בחרה בו, למה? כי היה נוהג לספר לה סיפורים
"לא הביא לי פרחים כמו כל הטיפשים" היתה אומרת אז רוחמה. "בפעם הראשונה שפגש אותי קנה לי חלבה, לב שלי המורדוך הזה!" הייתה מספרת בשיכון.

מורדוך היה בחור גבוה ורזה דור רביעי לנהגי משאיות ממוצא צרפוקאי, שיער שחור כפחם ועיניים ירוקות אפורות ועמוקות. "העיניים שלו הן סיפור בפני עצמו" היתה אומרת רוחה.
"איך שמסתכלים נבלעים פנימה כמו מערבולות באוקיינוס" היתה מספרת.

שנים שרוחמה לא מרגישה דבר, ילדים שלושה "כל אחד עם החיים שלו, סימה" אמרה רוחמה תוך כדי קיפול הסדין.
"משה בצבא, לא מעניין אותו ממני, מירי עם החבר שלה כל היום, לא רואים אותה, אוכלת אוכל של חמתה לעתיד ומלקקת את האצבעות כמו איזה חנפנית ומני כל היום עם הכדורגל הזה".
"אם אין משחק יש אימון אם אין אימון הוא למטה עד 20:00 בערב משחק".
"רק חברים וכדורגל בראש שלו, טיפש כמו נעל, לא לימודים ולא בטיח!" הסבירה רוחמה לשכנתה.
"בסדר, כפרה עלייך הם כבר גדולים, הם התחתנו בעזרת השם, יהיו נכדים ויהיה בסדר רוחה" נאנחה סימה.
"מתי מורדוך חוזר היום?" שאלה סימה.
"שיילך ולא יחזור גם זה רק מעצבן אותי!" צעקה רוחמה
"אסור להגיד ככה! איזה פה יש לך?" השיבה סימה
"אני רוצה כמו פעם, שהיינו יושבים בגג והיה מספר לי סיפורים ומלטף לי את השיער" אמרה רוחמה, "היינו יושבים שעות עם יין ובייגלה" צחקה. "כל מפגש היה קונה לי חלבה."
"דיברת איתו?" "אמרת לו מה את מרגישה?" שאלה סימה.
"כן.. קצת צעקתי האמת" ענתה רוחמה.
"עם הסעיף עצבים שלך איך הוא יבין?, שתהיי לי בריאה." הנידה סימה את ראשה מצד לצד וכיבתה את הסיגריה שלה במאפרה.
"טוב עזבי דיבורים, בואי נסיים את הכביסה, נלך לשתות קפה למטה ונמשיך לקשקש טוב כפרה עלייך?" אל תהיי עצבנית רוחה, סימה איתך".  אמרה סימה.
רוחמה חייכה מעט והמשיכה בקיפול הלבנים.
כשסיימו במלאכת הקיפול, ירדו מטה מן הגג עם הכביסה הנקייה.
רוחמה שהייתה גרה בקומה השלישית שמעה את הטלפון בדירתה מצלצל.

"סימה, תקחי ממני רגע את הבגדים אני אפתח את הדלת לענות לטלפון" נלחצה רוחמה.
"מי מצלצל עכשיו?" נאנחה.
"בסדר כפרה עליך לאט לאט תביאי" ענתה סימה.
"הלו?? כן? מי זה? מה?????????" איזה בית חולים? תודה תודה רבה לך"
רוחמה טרקה את הטלפון, נחנקה מדמעות וסימה לא הצליחה להרגיע אותה.
"רוחה מה קרה כפרה רוחה תירגעי"... אמרה סימה וניגשה למטבח להביא לשכנתה כוס מים עם סוכר.
"קחי, תשתי כפרה זה ירגיע אותך ותספרי לי" הגישה סימה את הכוס וציפתה לתשובה.
רוחמה השיבה בחנק: "זה מורדוך... הוא בבית חולים סימה! נכנסה במשאית שלו... משאית אחרת... מהנתיב הנגדי! הנהג השני נרדם, סימה! מה אני יעשה עכשיו..?!" השיבה רוחמה בדמעות.
"אם יקרה לו משהו אני ימות סימה!" 
"אני נשבעת לך סימה!" צעקה רוחמה.
"תירגעי, לכי כפרה, לכי לכי לבית חולים אני אדאג לילדים, לכביסה מה שצריך, לכי, כפרה עליך" אמרה סימה.
רוחמה לקחה את הארנק הרימה את הטלפון וחייגה לטקסי.
תוך 20 דקות הגיעה לבית חולים השרון.
"האחות אמרה בטלפון שהוא במחלקה פנימית.." הרהרה לעצמה רוחמה.
"הו, יופי קומה 5" חשבה לעצמה.
רוחמה נכנסה למעלית והגיעה לקומה החמישית.

"איפה מורדוך? מורדוך אטיאס?" התנשפה רוחמה אל מול האחות במחלקה.
"עדיין בניתוח גברת, את אישתו?" שאלה האחות.
"כן..." ענתה לה רוחמה בבכי.
"תיכף הרופא ייצא מהניתוח הוא יעדכן אותך. אל תדאגי, גברת אטיאס הכל יהיה בסדר אני יכין לך כוס תה." אמרה האחות באדיבות.

לאחר שעה ארבעים האחות סוזי מעירה את רוחמה מספסל ההמתנה.
"בואי גברת בעלך יצא, ד"ר רוט ידבר איתך עכשיו בואי" אמרה האחות תוך כדי נענוע בכתפה של רוחמה.
"שלום ד"ר, איפה הוא אני יכולה לראות אותו ד"ר?" אמרה רוחמה לרופא בבהלה.
"הוא עדיין בהרדמה, ביצענו ניתוח באגן ד"ר קארו ביצע גם ניתוחון קטן ברגל, היד שלו נשברה וגיבסנו אותה כבר בניתוח, יש לו זמן החלמה די ארוך אבל הוא יהיה בסדר גברת אטיאס". אמר ד"ר רוט.
"אוי ואבוי שאלוהים ישמור אותו..." רוחמה החזיקה פניה ושאלה: אני יכולה לראות אותו ד"ר?" 
"סוזי, תקחי אותה לחדר 216" ציווה ד"ר רוט לאחות.
"בואי גברת אטיאס" האחות תפסה בידה של רוחמה והובילה אותה אל חדר 216.

"מורדוך... אחחח יא מורדוך רק אלוהים יודע כמה אני מפחדת לאבד אותך תתעורר לב שלי תתעורר"!
***לאחר מס' שעות***
"רוחה...?" מלמל מורדוך בקול צרוד
"רציתי לבוא מוקדם היום... לעזור לך בכביסות אחחח... שברתי את היד?? איזה ביש מזל אני יא אללההה..." אמר מורדוך בלחש.
"ששש אל תדבר לב שלי. די, תנוח" הניחה רוחמה אצבע על שפתיה.
"את אוהבת אותי רוחה?" שאל מורדוך.
"יותר מכל דבר בעולם הזה יא מג'נון, אם תמות אני ימות אחריך מורדוך..." השיבה רוחמה.
"שקט גם את עם הפה שלך! אף אחד לא ימות עיניים שלי..." חייך מורדוך תוך כדי אנחת כאב.
"יש לנו את הילדים לחתן ונכדים לגדל" אמר.
מורדוך הניח את ראשו על החזה של רוחמה אישתו וזו ליטפה את שערו.
"רוחה?" אמר מורדוך.
"נו מה יש לך גם אתה עם השאלות?" חייכה רוחמה.
"קניתי לך חלבה היום.." חייך אליה מורדוך בחזרה.
רוחמה זכרה את החיוך הזה, החיוך שגרם לה להתאהב באיש הזה שהוא כל עולמה.
"ששששש" הניחה אצבע על פיו של מורדוך ונשקה לו קלות. "תנוח חיים של רוחה" אמרה לו וליטפה את פניו.
ובפעם הראשונה מזה שנים שנחה עליה שלווה.
דניאל אוחנה

רק אלוהים ישפוט אותי...