תמורה

תמורה

תמרה היתה בת שלוש עשרה בערך כשהתחילה אצלה ירידה בשמיעה.

עד אותו רגע היא היתה ילדה נורמלית לגמרי, אם כי טיפה מעופפת, עם משפחה נורמלית, אחות קטנה וכלב, בשכונה סבירה בעיר בינונית. היא לא היתה התלמידה הכי טובה, אבל גם לא נכשלה במבחנים. היא לא היתה מלכת הכיתה, אבל היו לה חברים, ובסך הכל היתה לה ילדות מאושרת ושלווה.

בגיל שלוש עשרה אמא שלה פתאום שמה לב שהיא מרבה לשאול "מה?" ולהיות מעופפת יותר מבדרך כלל. בהתחלה חשבו שאולי יש לה דלקת באוזניים, אבל הרופא שלל את האפשרות הזאת. במשך שנה הם התברברו בין בדיקות שלא הועילו, ותמרה, או כמו שאבא שלה קרא לה בחיבה, תמורה, הלכה והתחרשה.

כשתמרה היתה בת ארבע עשרה נזכר פתאום איזה רופא שאולי כדאי לעשות אם אר איי, ואז גילו שיש לה גידולים במוח. זה לא היה סרטן, ואמא שלה נרגעה לרגע, עד שהסבירו לה שגידולים במוח, סרטניים או לא, הורגים בכל מקרה, רק לאט. תמרה לא הצליחה להבין את רוב השיחה, ולכן חייכה. אנשים בדרך כלל לא הצליחו למצוא שום דבר טוב להגיד ממילא, ולכן לא אכפת היה לה לשמוע פחות, או בכלל לא.

להורים של תמרה היה אכפת, אז הם רכשו עבורה את מכשיר השמיעה המתקדם ביותר, והיא שמעה קצת יותר טוב, אבל הבינה הרבה יותר טוב.

בגיל חמש עשרה מכשיר השמיעה הפסיק להשפיע. הגידולים הרגו את עצבי השמע במוח של תמרה, והעולם התעטף בדממה. אז היא גילתה שהיא כבר לא רואה כל כך טוב.

שוב בדיקות, אם אר איי, גידולים, שיחה שאותה תמרה לא הבינה, כי גם לא שמעה, וגם היה קשה לה כבר לקרוא שפתיים. לתמרה לא היה אכפת להתעוור. העולם היה אשליה ממילא, והיה מלא בכל כך הרבה זוועות, שאולי עדיף היה לא לראות, אבל להורים שלה היה אכפת, והם רכשו לה משקפיים.

זגוגיות המשקפיים התעבו מחודש לחודש, אבל יום אחד, כשהיתה תמרה בת שש עשרה בערך, אפף ענן שחור את העולם, והיא לא יכלה לראות עוד.

פתאום, בחושך הדומם, הבינה תמרה שהיא אולי לא שומעת קולות, אבל היא יכולה לשמוע מחשבות, ובלי לראות בעיניים היא פתאום ראתה בתוך הראש שלה צבעים וצורות, והעולם היה ברור לה פתאום, כפי שלא היה מעולם.

ההורים שלה התקשו להאמין. הם חשבו שהגידולים אוכלים את המוח שלה מבפנים וגורמים לה להזיות, אבל כשראו כיצד היא הולכת בביטחון בלי להיתקל בשום דבר, וכיצד היא עונה להם על שאלות ששאלו, אבל גם על אלו ששתקו, הם החליטו שקרה להם נס.

בגיל שבע עשרה התחילו כאבי הגב. הרופאים חשבו שהכאב מקרין מהמוח, ואחר כך שאולי הגידולים התפשטו לעמוד השדרה, אבל צילום גילה שיש לה שני גידולים גרמיים בסמוך לעצמות השכם. הרופאים רצו לנתח ולהוציא אותם, אבל תמרה אמרה שהספיק לה מרופאים והיא רוצה הביתה. אבא שלה חשב שלא כדאי לקחת סיכון עם הגידולים במוח בהרדמה מלאה, ואמא שלה פשוט רצתה להשאיר אותה איתם כמה שיותר, כי כבר היה ברור לה שלא נשאר הרבה זמן.

הרופאים נתנו לתמרה תרופות חזקות נגד כאבים, אבל תמרה טענה שהן מקלקלות את התמונות והקולות בראש שלה, ומשאירות אותה עיוורת וחירשת. היא אמרה שתתגבר על הכאב בעצמה, והיתה יושבת שעות בחדר שלה על המיטה, ברגליים משוכלות וראש מוטה טיפה הצידה, כאילו הקשיבה לשירה של מלאכים, וחיוך עדין על שפתיה, מעופפת.

בוקר אחד, אחרי שלושה חודשים בערך, תמרה התעוררה והרגישה שמשהו השתנה. הסדין היה רטוב ממשהו. היא קראה לאמא שלה שכמעט התעלפה כשראתה את הסדין ספוג הדם. "תרימי את החולצה, אני רוצה לראות," היא אמרה לתמרה, אבל תמרה, ששמעה בראש שלה את המחשבה עוד לפני המילים, כבר הרימה את החולצה והסתובבה.

על הגב שלה, במקום שבו היו הגידולים, נבקע העור, ושני ניצני כנפיים זערוריים הזדקרו להם בגאווה.

"את לא נורמלית, בחיי. תלכי להתקלח," אמרה אמא של תמרה, או שאולי רק חשבה את זה, "יקח לי שנה להוריד את הדם מהסדין עכשיו."

תמרה חייכה והלכה להתקלח.

בערב הגיע אבא שלה מהעבודה, וכשראה את הכנפיים, שכבר היו בגודל מכובד של מספר סנטימטרים, גם הוא החוויר באופן מסוכן. סוכם שהעניין יישאר ביניהם, כדי שלא יהפכו את תמרה למופע קרקס, ויתנו לה להנות ממה שנשאר מחייה בשלווה.

וכך קרה, שבגיל שמונה עשרה, ביום הולדתה, עלתה תמרה אל הגג, פרשה את כנפיה הענקיות למלוא גודלן ועפה משם, כנראה לעולם שמלא ביצורים כמוה, שאין להם שם, אבל הם לא זקוקים לשמות, או לעיניים ואוזניים, אלא רק למוזיקה של הנשמה ולצבעים של היקום.

לפעמים, בלילות שבהם ממש חשוך בחוץ ודומם, אני חושבת שאני יכולה לשמוע אותה, לוחשת הישר לתוך מחשבותיי במיליון צבעים: "בקרוב ניפגש, אחותי הקטנה."

...

מוקדש לאחותי הקטנה, היפה, המוכשרת, המתה.

מתוך הספר "לב בסוף היום".

Photo by 小胖 车 on Unsplash

 

גל ברקן, מלכה לב אדום

גל ברקן, בת 48 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (ושתי כלבות), וגרה ברעננה.

חוקרת אהבה ומסדרת מילים.

כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים).

הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית.

רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן, מלכה לב אדום