שעת הזהב

שעת הזהב

אני לא חושב שאז, כשישבנו מול הלגונה בשקיעה, והיא הייתה כל כך יפה, כשהשמש השוקעת צבעה את פנייה בצבעי זהב, אני לא חושב שאז ידעתי את מה שעשוי לקרות בהמשך. באותה נקודת הזמן, שהצלמים קוראים לה "שעת הזהב", באמת חשבתי שהכל זהב. היינו היא ואני, הנוף המרגיע והיפה, הציפורים הנודדות לארצות רחוקות, ה " סובמרינו" חלב חם עם שוקולד צולל בתוכו כמו צוללת בים, והאהבה. כן. ללא ספק הייתה שם אהבה. הייתה שם מתיקות של אהבה, חמימות של אינטימיות גדולה והייתה היא. עם החיוך המהורהר שלה, עם ענני המחשבות שאפפו אותה ועם המבט החם והעמוק שנתנה בי. המבט שלה, כשאני נזכר בו אני מצטמרר, המבט הזה שדרכו יכולתי לראות את כל מה שעובר עלייה ואת כל מה שהיא חשבה על העולם שמסביבה.

אז כך היה הרגע ההוא. שרציתי שיימשך נצח ונגמר בריצה מהירה בחזרה למלון, כי פתאום נהייה קר ממש, חשוך ואפל. אני זוכר איך רצנו יד ביד, המצלמה שלה הטלטלה ביד הפנויה שלה והצחוק – כמה צחקנו. צחוק כזה מהלב, משוחרר, ילדותי. לא אשכח את האהבה שמימשנו אחר כך בחדר המלון החמים, איך התנשפנו מהריצה ומהקור, איך קילפה מעליי את המעיל, והסוודר, והחולצה ופשוט חיבקה את גופי הערום, עם כל הקור שהביאה מבחוץ. החיבוק הזה, הנשיקה בטעם סובמרינו, גופה היפה, שהתגלה לי כשהסרתי מעלייה את השכבות שכיסו אותה, המגע שלה בגופי, השיטוט האיטי של אצבעותיה, שיטוט שהטריף את חושיי וגרם לי לטרוף את כולה בתאווה גדולה ובלי שהיות. כל מה שקרה אחר כך היה ממש חלום שהתגשם, הטיול שלנו קיבל ממד אחר, עלה לגבהים שלא דמיינתי אותם אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר. לא רציתי להתעורר מהחלום הטוב הזה. חשבתי שהוא לנצח, לעד, לעולמי עולמים.

היא הביאה לחיים שלי אור גדול. בלילות החשוכים בהם הייתי יושב על הספה הקטנה והמהוה, מול איזה משחק כדורסל משעמם, חלמתי עליה ואותה, עוד לפני שידעתי שהיא קיימת אי שם. ואז היא הגיעה. כמו מרי פופינס שנחתה עם המטרייה שלה בבית משפחת בנקס בלונדון, היא נחתה בדירה הזעירה שלי במרכז רמת גן. "מה זה המקום הזה?!" שאלה בפעם הראשונה שנכנסה לדירה שלי. "זה הבית שלי" אמרתי לה במין התנצלות. "אתה יודע מה? לא נראה לי שזה אתה" היא אמרה ועמדה לצאת . "רגע חכי שנייה, למה את מתכוונת?" ניסיתי לעצור אותה לפני שהיא בורחת. "התכוונתי לזה שאתה לא צריך להתנצל, הרי לא אתה בנית את הדירה הזו ככה, אתה רק שוכר אותה לזמן מוגבל, לא ככה?"

בדיוק ככה זה התחיל. היה ברור לי מההתחלה שיש כאן בחורה עם דעות מוצקות על החיים, עם אג'נדה, עם שתי רגליים על הקרקע והיה גם ברור לי מההתחלה, שאני, הבחור החולמני והלא יציב במיוחד, מתאהב בבחורה ששייכת לליגה הלאומית ושאני ממש מהליגה התחתונה עבורה. חלמתי שתסכים להיות איתי יותר מכמה שעות של דיבורים, חלמתי שהיא זו שתחליט עבורי ותהייה האחת בשבילי. וזה הצליח לי!!! לא האמנתי למזלי הטוב כשהסכימה לצאת איתי כמה פעמים, לא האמנתי כשאמרה שהיא מתחילה לחוש משהו כלפיי. לא האמנתי שהיא יום אחד תרצה לישון אצלי. התאהבתי בה לחלוטין. הייתי שלה מהמבט הראשון. היא הביאה לחיי אור גדול, האירה מקומות חשוכים בנשמתי, האירה חדרים נעולים בליבי, האירה את ימיי ולילותיי.והאור הזה, מילא את שנינו, הזין אותנו כמו דשן טוב, כמו מים חיים.

את הטיול תכננו שבועות רבים. רצינו לצאת למקומות רחוקים שלא דמיינו שנגיע אליהם. שנינו, בחרנו את היעד לטיול מתוך הבנה ששם יקרה משהו חזק לקשר שלנו. לא יודע לומר היום מאיפה צמחה ההבנה הזו, היא פשוט הגיעה אלינו ואנחנו האמנו לה.

נסענו. כלומר טסנו בכמה טיסות וכמה ימים, עד שהגענו לאותה לגונה קסומה. מצאנו לנו חדר בבית מלון קטן וימים שלמים טיילנו בתוך הנופים הכי קסומים בעולם. זה היה מושלם. זה היה חלומי ממש. היא הייתה נהדרת. גיליתי בה צדדים חדשים, למשל שהיא נוטה לחולמניות, יכולה לשבת שעות במקום אחד ולחלום חלומות, כשאני כבר רוצה להמשיך הלאה. "תלמד לשהות" היא אמרה לי "תלמד פשוט להיות. בלי לרצות להגיע כל הזמן. פשוט לשבת, להתבונן לעומקם של דברים, לחשוב מחשבות עמוקות ולנשום. אני לפעמים שוכחת לנשום אז ככה יש לי זמן לנשום" .

ניסיתי. באמת שניסיתי להתחבר לעניין "השהייה", היה לי קשה לשחרר את כל כולי לטובת מה שנראה בעיניי בזבוז זמן. אז בזמן שהיא "שהתה" אני טיילתי, במצלמה הטובה שלה, צילמתי את מה שראיתי ובערב הייתי מראה לה את המראות שהפסידה. "אתה לא ממש מבין, לא הפסדתי כלום. גם אני טיילתי. בעיניי רוחי"

הייתי צריך כבר אז להבין. היא פיזרה לי רמזים, כמו עמי ותמי שפיזרו פירורי לחם ואני, התעלמתי מהם לחלוטין. לא ראיתי את מה שקורה לנגד עיניי, נהניתי מהשעות שלנו יחד, מהגילויים שגילינו על עצמינו וגם מהשעות שבהן היינו בנפרד ואני גיליתי על עצמי דברים חדשים.

ערב אחד, אחרי שסיימנו לאכול ארוחת ערב מלאה בטעמים, היא הביטה בי ואמרה : "אתה יודע, אתה הצלת אותי! הבאת אור גדול לחיים שלי. בלעדייך .." היא מחתה דמעה שנשרה על לחייה והמשיכה "בלעדייך הייתי סתם עוד בחורה, אתה הבאת לחיי צחוק ושימחה ואהבה" הקפתי את ידיה בידיי וחייכתי אליה את החיוך הכי גדול ונבוך שלי, לא ידעתי מה להגיד לבחורה הזו שכל כך אהבתי ונכנסה לי עמוק, עמוק ללב ולגוף ולחיים.

היום כשאני יושב מול התמונות שצילמנו במצלמה הטובה שלה, ומסך של דמעות מציף את העיניים שלי, אני כועס על עצמי שלא שמרתי עליה טוב יותר. שלא אספתי את הרמזים שפיזרה לי, שלא הבנתי ושלא צפיתי את מה שקרה. בין התמונות מצאתי את התמונה שנמצאת כאן למעלה, שצולמה באותו "זמן הזהב" בשקיעה ובה הלגונה היפה והארורה.

כן בלגונה הזו מצאתי אותה בבוקר בו היינו אמורים לעזוב ולחזור לחיים האמיתיים שלנו. היא קמה מוקדם מאוד כשעוד היה חשוך בחוץ ויצאה אל הלגונה. בשקט, בשקט נכנסה למים הקרים וכששקעה אל מותה נמלא העולם אור.

 

נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום

מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.


סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי - מכאן ומשם, ובעיקר מהלב