חנוקה

חנוקה

בעודה צועדת על אבן גבירול, חלפה על פני סניף של רולדין שמעולם לא הבחינה בקיומו ושאלה את עצמה "מה, לא נפנק אותו?". זו לא הייתה הפעם הראשונה שקיבלה ממנו כרטיס להצגה, אך זו כן הייתה הפעם הראשונה שהתעורר בה הצורך להודות לו, בצורה קונקרטית ומוחשית. היא סרקה את אי הסופגניות במשך דקות ארוכות. אין לה מושג מה הוא אוהב. נלך על קלאסי, שוקולד וקצפת, מה יכול להיות רע. אם הוא לא אוהב אז שיזדיין, היא תאכל בעצמה. היא הניחה בעדינות שתי סופגניות שמנמנות בתוך קופסת קרטון ורודה, ניגשה לקופה, וגלגלה עיניה למראה השלט "מה עם טיפ?" שישב ממש מתחת לשלט "סניף בשירות עצמי". נו, באמת. זה הזכיר לה את הפעם ההיא שיצאה מה'אגנס' תוך שהמלצרית הכלבה קוראת מאחוריה "מה עם טיפ?" והיא הסתובבה וענתה לה "הטיפ שלי הוא שתחליפי מקצוע" ויצאה. היא לא חזרה לאגנס מאז ולכן אין לה מושג אם המלצרית החליפה מקצוע, אבל האמת היא שהמחשבה מעולם לא הטרידה אותה.
"זה הכל?" שאל הקופאי "כן, נחנקנו כבר עם הסופגניות האלה, אה?" אמרה ושיקרה במצח נחושה. היא רצתה לאכול את כל הסופגניות, לבדה, ישובה בתוך סופגניה ענקית, לובשת סופגניה, מחבקת סופגניה, ואם כל הסיפור הזה לא היה גורם לה גם להיראות כמו סופגניה, סביר שלא הייתה מייחלת לסיומו של החג הארור הזה כל-כך מהר.
בכניסה לתיאטרון תהתה איך תגניב פנימה את קופסת ההפתעות והחלה לנסח לו הודעה: "אתה בטח עסוק, אבל אני בחוץ עם -" "היי!"
מה הסיכויים, היא נתקלה בו. "בבקשה" חייכה והגישה לו את סופגניות ההוקרה, מבלי לדעת שיפתח את הקופסא ומיד ישיב "דיי! זה בשבילי? בדיוק יצאתי לחפש משהו מתוק". איזו חמודה. הוא הזמין אותה מלכתחילה בגלל שהיא חמודה, אבל הפעם היא התעלתה על הציפיות. הוא תמיד חשב שזה בא רק ממנו, שהיא באה רק כי היא גרופית של תיאטרון ולא כי יש לה איזשהו עניין בו, אבל הסופגניות שתלו בו ספק משמח. אולי עשור של הזמנות להצגות הצליחו סופסוף להפשיר את ליבה המנוכר. "יש כאן שתיים" ציינה בחיוך שלא הבין מה רמז, "מעולה" ענה "אני אחלוק את זה עם הפרטנרית שלי" ומשום מה פניה התעקמו.
"אוקיי"
"אוקיי"
הם הביטו אחד בשנייה במשך כמה רגעים וחיפשו דרך מילוט, אך לדאבונם פניהם מועדות לאותו המקום. הם ירדו בזריזות במדרגות, היא מחליקה את הקוקו והוא מעביר אצבעות בבלוריתו עם ידו האחת, אוחז פצצה מתוקה אך מתקתקת בידו השניה. "אז מה…" וודאי יש להם על מה לדבר. הוא מכיר אותה כבר כמה שנים טובות. אולי יצליח לחלץ שאלה רלוונטית בזמן שילווה אותה לקופות. שיט, הקופות! בכלל לא השאיר לה כרטיס. מזל שנפגשו. "אני צריך חינם אחד בבקשה" ציווה על הקופאי, שהושיט לו כרטיס נייר עלוב שהצליחה לחטוף ללא מאמץ, לפני שתפס בו. "זה לא מקומות מסומנים" הכריזה, "נכון". והם קוראים לזה תיאטרון. היא הבינה שאין ברירה אלא לעמוד בתור עם שאר רוכשי הכרטיסים הלא מקומבנים, על-מנת להבטיח מקום ישיבה מוצלח. "נתראה" אמר ונעלם, והיא נשארה לבדה, מוצאת נחמה בתכתובות וואטסאפ עם חברה.

היא הייתה היחידה שצחקה כשהתחילו לדקלם את "יהיה פיצוץ" של שב"ק ס' בסוף המערכה האחרונה, מאחר שהקהל היה מורכב מילדים צעירים מדי ומבוגרים מיושנים מדי מכדי להכיר את השיר שהיווה פסקול לכל מסיבות ילדותה. ההצגה נגעה בה באזורים הרכים והמדממים ביותר. כשמחאו כפיים, ממש רצתה לעמוד, אך נשארה ישובה עם יתר הקהל, שלא מספיק העריך את היצירה, לטעמה. היא המתינה לו בחוץ ותכננה לבטא במילים את מה שלא הייתה יכולה לבטא ממקום מושבה, בירכתי הבמה.
"וואו. כאילו, וואו!"
"תודה" אמר בצניעות, והקמטים לצד עיניו הסגירו שחיוכו היה כן ומתכוון.
"באמת, וואו"
"באמת תודה!"
מבט. שתיקה.
"אוקיייייי, אז...אני אלך" למרות שלא רצתה ללכת.
"מה, מה עשית פה?" גם הוא לא רצה שתלך.
"מה?"
"מה זה היה?"
"מה מה היה?"
"עשית פה משהו, אוקייייי...מה זה היה?"
"לא עשיתי כלום"
שוב המבט הזה והשתיקה הזו. "אני אלך" אמרה והוסיפה "חיבוק?" והוא חייך חיוך שמשלים עם המצב ופתח זרועותיו. היא התקרבה אליו בזהירות ולרגע הזרועות שלהם עטפו אותם ליחידה אחת - מתוקה ומפתיעה. כשהתרחקו הביטו אחד בשנייה בציפייה, אותה הציפייה, שלאף אחד מהם לא היה האומץ לעמוד בה. "אז ביי" אמרה ופנתה ליציאה, שואלת את עצמה מה הייתה עונה במידה והיה קורא מאחוריה "אבל מה עם טיפ?" 

נטע דריטר

30, תל-אביב.


אני שופכת את הלב שלי החוצה
עבורי זה תרפיוטי
כולכם הפסיכולוגים שלי
ואני כמו חומר גלם עמיד
מתעצבת מפעם לפעם
לאט, אבל ממש לא בזהירות
מקבלת צורה חדשה 3>