כמו פטריות אחר הגשם

כמו פטריות אחר הגשם

מעטים הם האנשים בחייו של אדם שיכולים לשמש לו אבוקה, מעין מגדלור שמכוון את צעדיו ומורה לו על הדרך הנכונה. לרוב אנו פוגשים בהם כשאנו צעירים מדי מכדי להבין מהי הדרך שהם סימנו לנו, אולי אפילו מבלי להיות מודעים לכך. כזו היתה אישה אחת, מאוד מיוחדת שפגשתי בשנות העשרים לחיי, קראו לה רות בונדי.

הויקיפדיה תספר לכם כי רות בונדי, ניצולת שואה, היתה עיתונאית, סופרת ומתרגמת ידועה שעבדה במשך שנים רבות בעיתון "דבר". אני פגשתי בה במסגרת החוג לעיתונאות באוניברסיטת תל-אביב. הגעתי לשם רגע אחרי שסיימתי תואר ראשון, נחושה יותר מתמיד להגשים את משאת חיי שהיא להפוך לעיתונאית. וכך אחרי אינספור ראיונות, בחינות ודיקדוקים, נמצאתי מתאימה יחד עם חבורה נבחרת של תלמידים לקחת חלק בלימודי התעודה של בית הספר לעיתונאות של אוניברסיטת תל-אביב.

על רות בונדי הטילו חבריה, מורינו בקורס העיתונאות, ללמד אותנו כתיבה עיתונאית או יותר נכון הבעה בכתב. אולי כי ידעו שהיא קפדנית, בלתי מתפשרת ויודעת להצליף כראוי בלשונה, ואולי לא. בכל מקרה מצאנו עצמנו נסקרים על ידה שבוע אחר שבוע, לאחר שהיינו מגישים לה את כתבינו (מודפסים במכונת כתיבה) ונצלפים בשוט לשונה פעם אחר פעם.

אם יש משהו שלמדתי ממנה הוא להפסיק להשתמש בביטויים כמו "כפטריות אחר הגשם...", (כי מי אמר שפטריות צומחות לאחר הגשם ועוד בארצנו החמה?) או "ללא כל ספק" (שהרי אם אין ספק, אז אין ספק ואין צורך להדגיש זאת). בקיצור שלל מילים שהיום ככותבת תוכן שלפעמים רוצה "לעבות" את כתיבתה, ולהוסיף עוד כמה מילים כך שאעמוד בכמות המילים המבוקשות, אני מוסיפה. (ששש.... סוד מקצועי, אל תגלו). בקיצור, על פי הגברת בונדי - עיתונאי צריך להימנע משלל ביטויים לא שימושיים ולהשתדל לדווח קרוב ככל האפשר לאמת, באופן המאוזן ביותר. לדיעה האישית יש רק מקום אחד שבו ניתן להביע אותה, וזה במאמר דיעה בעיתון. בכלל, כעיתונאי עדיף שלא ידעו מהי עמדתך הפוליטית כדי שלא תפגע אמינותך.

להגיד לכם שהייתי תלמידה מצטיינת בקורס הזה, קצת קשה לי לומר. הייתי "בסדר" לדעתי. אולי כי לא פעם הצליפות שלה וההערות גרמו לי לחשוב שוב ושוב על איך שכתבתי ומה שכתבתי, ולחוש מעט חסרת בטחון. איכשהו מצאתי עצמי מתלמידה מצטיינת שקיבל בבחינת הבגרות שלה בחיבור את הציון המדהים של 98, כזו שהצליחה להוציא את עצמה לא רע מרוב המבחנים באוניברסיטה בזכות יכולות הכתיבה שלה, מפקפקת ביכולותי פעם אחר פעם. כשהסתיימה לה אותה שנה הלכנו כל אחד לדרכו.

אבל, מהר מאוד מצאתי עבודה בתור כתבת במקומון רמת-גני. תושבי השכונה שבה התגוררתי ביקשו ממני לפעול לטובתו של בית הספר השכונתי שעמד להיסגר. ואני הפעלתי את כישורי העיתונאיים וכתבתי... תיארתי את פינת החי השוממה, מגרשי המשחקים והכיתות הריקות שזמן קצר קודם לכן עוד איכלסו את קולם ונוכחותם של ילדי השכונה. משהו בתיאור הנוגה הזה הפך את הכתבה הזו לנושא שאפילו מועצת העיר נצרכה לו. כן פעם, טרום עידן הפייסבוק, המקומון או העיתון היו מי שעוררו את כולם לפעולה. רות בונדי, שישבה אז במועצת העיר, שלחה לי את ברכותיה. כשפגשתי בה במסדרונות העירייה בעקבות הכתבה שלי היא שיבחה אותי על עבודתי העיתונאית. אז הרגשתי עילוי... ובכל זאת, לימים נטשתי את העבודה העיתונאית ופניתי לתחום העיסקי, וכל השאר היסטוריה.

ואילו היום כשבכל ערוצי התקשורת אני נתקלת בכל אותם "עיתונאים/פרשנים" שלא מנסים אפילו לטשטש את דעתם החד צדדית והבלתי מאוזנת בעליל, אני חושבת עליה ועל מה שהיא לימדה אותי. לא רק בשימוש הקלוקל שהם עושים בעברית. לא רק בשל חוסר הידע הממש צורם לעיתים. אלא בכלל בקלות הדעת מחד ובחוסר ההבנה מאידך של תפקידם בחברה ובדימוקרטיה. אני מנסה לתאר לעצמי מה היה לה לומר, לאישה היקרה הזאת, מולם. שהרי כשאין ספק אז אין ספק, וכאלו כידוע יש בהמונים כמו - נכון ניחשתם - כפטריות אחר הגשם.

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.