השעה כבר עשר. זה קצת מאוחר לה, אבל זאת השעה שבה הוא מתפנה ויושב מול המחשב, אז היא מחכה לו. אפשר לראות איך הפנים שלה מוארות ברגע כשמגיע ה-“היי בייב” שלו.
כבר שלושה חודשים שהם מדברים, ואין לו מושג מי היא. ברשת מכירים אותה בתור אור. כולם רוצים לדבר איתה, ועד אלון היא היתה חביבה לעיתים, קשה לעיתים, אבל אף פעם לא נתנה לאף אחד להתקרב.
אלון היה משהו אחר. מהשניה הראשונה היה ביניהם איזה קסם בלתי מוסבר. בערב השני הוא כבר סיפר לה הכל על עצמו, על העבודה שלו בחברת הייטק, על אשתו והילדים שלו, והיא קראה, ולא סיפרה כלום על עצמה. אחר כך הוא הודה שכבר הרבה זמן הוא מבין שהוא לא מאוהב באשתו. מעולם לא היה מאוהב בה.
“אז למה התחתנת איתה?” היא שאלה.
“כי היא היתה בסדר, מותק. איתה השדים שבתוכי נרגעו, אבל אני מבין עכשיו, אחרי חצי שנה של טיפול פסיכולוגי, שהיא היתה רק פלסטר על הפצע.”
“איזה פצע?”
“לא חשוב. משהו מהילדות.”
והם עוברים לדבר על דברים אחרים. היא נזהרת. מעולם לא נזהרה ככה. החוט ביניהם הוא דקיק ועדין, והיא לא רוצה לנתק אותו.
בערב השלישי ביקשה שאצלם את כף היד שלה, אוחזת בעכבר, ואחר כך קרסול עדין, עדוי צמיד זהב. התמונות שאלון שלח לא היו כל כך מרומזות, ואני יכולתי לראות שהיא מסמיקה. בלילה ההוא היא ישנה היטב, לראשונה מזה לילות רבים, ואחריו, מדי לילה כמעט, היו מדברים, ואני המתנתי.
“אהבת פעם?” היא שאלה אותו.
“כן,” וסמיילי עצוב.
“באמת אהבת? עם פיצוצים בלב, שאתה לא יודע אם אתה רוצה לברוח או להישאר מרוב שזה טוב ורע ביחד?”
“כן.”
“ספר לי.”
“לא חשוב,” הוא שוב מתחמק. “מישהי בתיכון.”
“והייתם ביחד?”
“קצת.”
“ומה קרה? היא עזבה אותך?”
“סוג של…”
“מה זה אומר?”
“לא חשוב.”
“ומאז?”
“כלום. לא ככה.”
אני מגיחה לרגע לנגב דמעה מהלחי שלה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה קודם.
אבל היא מתאוששת.
“ועכשיו?”
“עכשיו אני עף,” הוא עונה לה, והיא מחייכת.
“את חייבת לספר לי משהו על עצמך,” הוא אומר. “בואי ניפגש. אני נשבע שרק רוצה לחבק אותך. כלומר אני רוצה הרבה יותר, אבל גם חיבוק זה בסדר. אני מבין שאת חוששת, אבל בחייך, רק קפה. מה כבר יכול לקרות?”
“אמרתי לך מההתחלה,” היא עונה, “זה לא יכול להיות, ולא יהיה. זה כל מה שיש לנו. זה המון.”
“זה המון,” הוא מתעקש, “אבל אני רוצה עוד. את החזרת אותי לחיים. את נתת לי סיבה לחייך בבוקר. אני רוצה לתת לך סיבות לחייך.”
“אתה כבר נותן,” היא עונה. “לילה טוב.”
“לילה טוב, אהובה,” והוא שולח לב אדום גדול.
פעם היא היתה בטח נכנסת להתקלח דקה ואז למיטה. היום זה כבר לא ככה. הטקס לוקח יותר משעה, וצריך לקחת את זה בחשבון. בשש בבוקר כבר נהיה ערים.
למחרת הוא מפתיע אותה בשאלה: “ואת, אהבת?”
“אני חושבת שכן. הייתי מאד צעירה.”
“ולמה אתם לא ביחד?”
“עזוב, לא חשוב,” וסמיילי קורץ. החזירה לו.
“ומאז?”
“לא חושבת.”
“אחת כמוך? שכולם רוצים אותה? איך זה יכול להיות שאף אחד לא מצא חן בעינייך?”
“אולי אני בררנית.”
“אז למה את מדברת איתי?”
“בעיה זמנית בשפיות,” סמיילי מחייך. גם הוא מחייך.
“תשלחי לי עוד תמונה?”
היא חושבת, ואז מבקשת שאצלם את המחשוף שלה, מלמעלה, בלי פנים.
“אוחחחחחחח” הוא אומר, “אני לא בטוח שאוכל להסתפק בחיבוק ההוא!”
“מזל שלא תצטרך לבדוק את זה. עכשיו תורך.”
התמונה שלו שממלאת את המסך מביכה אותי.
“הילה,” אני אומרת לה, “הגיע הזמן להתכונן לשינה.”
היא נפרדת ממנו. הוא מתעקש שימשיכו לדבר, אבל היא שולחת נשיקות ומבטיחה שמחר, כמו בכל יום, כמו בכל לילה.
מייקל, בעלי, ואני מרימים אותה, כמו בכל לילה, ומכניסים אותה למתקן המיוחד באמבטיה. אני רוחצת אותה היטב, מבשמת, מסרקת ומלבישה בפיג’מה נוחה.
“מרים,” היא אומרת לי, “מה הייתי עושה בלעדייך?”
“מזל שלא תצטרכי לבדוק את זה,” אני אומרת וקורצת לה, והיא צוחקת. זה הצחוק של הילה של פעם, עשיר ומתגלגל. ככה אנשים אומרים. זאת היא שלימדה אותי לקרוא עברית בשנים שאנחנו יחד, היא שנתנה לי ולבעלי בית כדי שנוכל לשלוח כסף לילדים שלנו שבפיליפינים.
אני נותנת לה את הכדורים של הלילה, ומקווה ללילה שקט.
הילה ממתינה לשינה שתבוא. במקום השינה באות התמונות של אלון, ואחריהן התמונות של הלילה ההוא.
היא היתה בת שבע עשרה, הראשונה מבין חברותיה שהיה לה רישיון נהיגה. באותו לילה הן יצאו לחגוג. הילה, מלכת הכיתה, הבלונדינית היפהפייה, זאת שכל הבנים חלמו עליה, החליטה סוף-סוף לאבד את בתוליה עם החבר שלה. היא ידעה שזו אהבה, והיא חשבה שזה יהיה לנצח. בכל זאת, זה היה מלחיץ, ולכן היא קבעה עם הבנות לשתות משהו לפני שתיסע אליו.
משקה ראשון התחלף בשני, ואז בשלישי, ואחריו הן כבר הפסיקו לספור. לקראת חצות יצאו כולן במכונית הקטנה של הילה.
זאת היתה לגמרי אשמתה. היא עברה באור אדום, ומשאית שהגיעה מהצד השני נכנסה בה בעוצמה. שירלי נהרגה במקום. דגנית התנדנדה בין חיים ומוות במשך יומיים, אבל לבסוף החלימה כליל. הילה איבדה יד, רגל ועין, עמוד השדרה שלה נשבר וחצי פנים נשרפו. במשך שלושה שבועות היא היתה בתרדמת.
כשהתעוררה סיפרו לה שאלון ישב שעות ליד מיטתה, לפעמים בכה. כשהתחילה בתהליך השיקום הארוך הוא בא עוד כמה פעמים, כל אחת קצרה מקודמתה, ואז הפסיק.
היא הבינה. הוא תכנן לשכב איתה, לא שהיא תשכב לבד במיטת בית חולים, יצור מעוות שפעם היה החברה היפהפייה שלו.
אני מורחת משחה על שקע העין הריק והמצולק, משחה אחרת על העור הכווי בפנים, שלעולם לא ישוב עוד להיות כשהיה. תחבושות לחץ נכרכות היטב מסביב לגדמים של היד והרגל. הילה לא מרגישה כלום. חוט השדרה שלה קרוע. הקטטר נכנס לשקית חדשה לצד המיטה, ואז היא מוכנה.
“לילה טוב, דארלינג,” אני אומרת לה, “מחר יום חדש.”
“לילה טוב, מרים. לילה טוב, מייקל. מחר יום חדש. מי יודע מה יהיה?”
<<<
בנימה אישית, רגע:
אחותי, ענת, שנפטרה לפני שנים אחדות, היתה ידועה ברשת, בפורומים של “תפוז” בתור “אוריאנה”. היו לה אלפי מעריצים, ואף אחד לא ידע שהיא משותקת כבר בידיה וברגליה, והולכת ונעלמת מדי יום. בסוף הגיע יוסי, ששבר את מעטה הסודיות, ואהב אותה בדיוק כמו שהיא היתה, עד יום מותה.
כשביקשתי מהכותבים של “אמור” להביא לנו תמונות של אור, כדי שנקבל השראה לסיפורים של גיליון חנוכה, שלהבת, חברתי, שהכירה את ענת דרך יוסי, והיא גם צלמת מחוננת, הביאה את התמונה הזו, שמזכירה מאד את ענת, ומתאימה בול לסיפור הזה, שכתבתי בהשראתה.
מתוך הספר “לב בסוף היום”. לרכישה הקליקו כאן
קרדיט תמונה: Shalhevet Baron
