בסתיו

בסתיו

איך שעלתה לאוטובוס התחיל "מות התפוז". הלב שלה אמר לה שזה סימן, אבל המוח שלה אמר לה שהיא דבילית. היא ספרה את הימים עד ל-12 בדצמבר, ורק חיכתה שיהיה לה כבר תירוץ לשלוח לו הודעה. בתוכה קיוותה שישלח לה קודם, שיגיד "זוכרת שרונה השבוע? מחכה לראות אותך", אבל הוא לא שלח. 

 

היא נזכרה בתחילת הסוף. הם שכבו במיטה מכורבלים, הוא צחק שזה בדיוק מה שהיה צריך לחורף, והיא צחקה כי היא ידעה שהוא רוצה להישאר גם לעונה הבאה, אבל החורף שלהם היה קצר ממה שציפתה. במקום ללכת לישון, הם התחילו לדבר על מה שלא קרה. הוא ניסה להבין למה זה לא קרה, והיא ניסתה להסביר, ולא הייתה טובה בזה. בעצמה לא הייתי בטוחה. רצתה לומר לו שעם כולם היא תמיד כוכבת, ואיתו היא פתאום נבוכה. שאיתו היא שוכחת מה עושים. שאיתו יש לה פרפרים. שהיא כל-כך רוצה להרגיש נאהבת. אבל כל מה שהוא שמע היה "אני שוכבת עם כולם חוץ ממך". אח"כ, ניסו ולא עבד. היא רצתה לומר לו שזה בסדר, שזה קורה. שבכלל לא אכפת לה ושיש לה את כל הסבלנות שבעולם. שהיא רק רוצה שישאר. במקום זה אמרה "אני ממש רוצה אותך", והוא התכנס עוד יותר לתוך עצמו, והפער גדל. הוא הדליק סיגריה, משהו שאף בחור מעולם לא עשה במיטתה, וניסה למצוא תירוצים. העניין הוא שבכלל לא היה צריך, לא לתרץ ולא להצטער, בכלל לא היו צריכים להגיע לשם. ככל שדיברו על זה, היא ראתה את המרחק ביניהם הולך ומתעצם, עד שנדמה היה שהצד שלו של המיטה הוא באיזור מיקוד מרוחק שנות אור מהצד שלה. הם הלכו לישון גב אל גב, ואלפי קילומטרים ביניהם. למחרת התעורר בנחפזות ואמר שהוא חייב לעוף כי הוא מפחד לקבל דו"ח. היא נישקה אותו לשלום וידעה שזו הפעם האחרונה, ובכל זאת שאלה "נלך היום לסרט?" והתשובה שלו נבלעה אל תוך חור שחור של חוסר משמעות. יותר מאוחר, כששלח לה את ההודעה שחששה ממנה, היא ישבה בקופה בתיאטרון והתחילה לבכות. היא ניסתה ממש לעצור את הדמעות, בגלל שעמדו מולה לקוחות שקנו כרטיסים, אבל היא לא הצליחה להגיד להם "תהנו" או "זה 45 שקלים" בלי להתייפח תוך כדי. היא הגישה להם את העודף תוך שהיא מקנחת את האף לטישו במרקם של נייר זכוכית. מנהל הערב עמד מאחוריה ולא אמר דבר. היא שאלה אותו אם הוא מוכן להכין לה תה, בקול קטן של ילדה שמנסה להתגבר על עצמה. "מה? אה כן, בטח" הוא זרק, ונעלם אל הבר. הוא לא חזר עם תה. הוא לא חזר בכלל, למעשה. בדיעבד גילתה שהלך לכבות שריפה, אחרי שאחת השחקניות בהצגה גילתה שיש מצלמות בחדר ההלבשה והתחילה להשתולל ולצרוח בתיאטרליות ששמורה רק לשחקניות תיאטרון לא מוכרות, שלוותה בתנועות ידיים מאיימות, כאילו ניסתה לגרש ממנה זבוב ענק מימדים. היא בינתיים ניגבה את המלח מהפנים ויצאה לעשן ג'וינט. המשמרת נגמרה, אבל הגעגוע נותר. ומאז עבר חודש.

 

היא ניסחה את ההודעה כל-כך הרבה פעמים בראש, אבל לא הצליחה להקליד שומדבר. דמיינה איך היא שולחת לו נאום חוצב להבות, שיזכיר לו שהוא והיא זה הדבר האמיתי, שהיא מצטערת שאמרה את כל הדברים הלא נכונים, שיש על מה להילחם. שאפשר לעבוד על זה, שזה קטן עליהם, שהוא גרם לה להרגיש כל-כך מיוחדת ועטופה, שהיא רק רוצה לחבק אותו ולהכיל אותו ושזה מטופש לא לתת לזה צ'אנס אמיתי, שזו רק ההתחלה, שאין לה ספק בכלל שהם יכולים להיות לוהטים ביחד, אבל במקום זה שלחה "בדיוק עליתי לאוטובוס והשיר שלך התנגן. רונה מחר?"

נטע דריטר

30, תל-אביב.


אני שופכת את הלב שלי החוצה
עבורי זה תרפיוטי
כולכם הפסיכולוגים שלי
ואני כמו חומר גלם עמיד
מתעצבת מפעם לפעם
לאט, אבל ממש לא בזהירות
מקבלת צורה חדשה 3>