אחכה לך

אחכה לך

השנה שחלפה הייתה שנה חרבנה.

שום דבר טוב לא יצא ממנה. גם כשהתאמצתי מאוד דבר לא הצליח.  

הרגשתי איך הכישלון זורם לי בוורידים בכל התחומים שבהם ניסיתי לגעת בהם. הזוגיות התחילה להיות משעממת ואפורה, הלב שתמיד פעם בי בחוזקה רצה לצרוח מכאב כי לא נותנים לו מספיק תשומת לב.

השתדלתי מאוד לשמור על הלהבה שלא תדעך, אבל במקום, הגיעו רוחות של כעס והרסו הכל. 

לא היה לי חשק לעשות דבר. הבטתי במראה ולא זיהיתי את עצמי.  שערות לבנות מילאו את ראשי ולמרות ששמעתי שעכשיו זה באופנה, לא התחשק לי להרגיש זקנה בגיל ארבעים ושש. אפילו בית השחי שלי צימח לו יער עבות. 

"מה קורה לך??" 

 "תתעוררי!"  "תראי איך את נראית"

לא פלא שבעלי ברח ממני בזמן האחרון למשחקי הכדורסל.  הוא כמעט ולא היה בבית.

"מה עשיתי?"

" תראי את עצמך זה לא את!"   נשמתי התמלאה בכעס וטינה לא הייתי מחוברת למציאות,  וכל מה שרציתי זה רק לברוח ממנה. אבל החיים לא נותנים לברוח לשום מקום. אתה צריך או להתמודד עם זה, או פשוט לוותר.   ניסיתי לכתוב. ניסיתי לדמם על הדף את כל המחשבות והרגשות שמתחוללים בי כסערה ולא הצלחתי.

"קיבינימט גם זה לא עוזר" קיללתי. מה צריך לעשות בשביל לחזור לעצמי?  בשביל להרגיש יותר טוב?  ואם זה לא עוזר עברתי ניתוח די קשה שגרם לי להיות די בודדה בבית ולחשוב על דברים שאולי אם הייתי מתנהלת אחרת זה לא היה קורה.

כמו לדאוג לעצמי קצת יותר. לישון כמה שעות טובות, להתפנק בספא, לעשות ספורט.  על מי אני עובדת? זה לא בשבילי רק תירוצים מצאתי לעצמי.

וכך הגעתי למצב הזה שבא לי פשוט לשים לזה סוף.  חודשיים בבית והבנאדם מתחיל להשתגע.  אבל לא אני. חשבתי מה יהיה טוב בשבילי לצאת מהתסבוכת הזאת. ואין דבר יותר טוב מאשר מנוחה. התנתקתי מהכל.  לכתוב לא כתבתי. לא הרגשתי כלום, לא רציתי להרגיש רק להיות עם עצמי.  בלי החלטות, בלי דאגות. נטו אני.

ריקה חלולה, אוויר. ככה בדיוק אני רוצה את זה.  אחרי חודש שהייתי מרוקנת לגמרי, התמלאתי מחדש.

הרגשתי אחרת. קלה יותר.

אולי היה זה האויר הקר שחידד את מוחי הריק?

או אולי העובדה שהייתי צריכה מעט לשחרר?

ואולי זו ההבנה שהגיע הזמן לקחת אחריות על עצמי ולהתחיל לצאת מאיזור הנוחות, ולשנות דברים.

  בכל מקרה הרגשתי הכי טוב שיש.

  התעוררתי עם חיוך, מרטתי שיערות,(כאב רצח אבל חלקה כמו תחץ של תינוק)  צבעתי את שיערי, דאגתי לעשות שלוש פעמים בשבוע עוגות. ולעזאזל הדיאטה.  סקס לא היה בחשבון בכל זאת עברתי  ניתוח. 

. הלבשתי את הילדים הכי יפה לבית הספר, כך שהם זהרו, התעוררתי מוקדם להכין סנדוויצ'ים ושתיתי את הקפה שלי בנחת. 

"סוף סוף יש לי זמן לעצמי" נאנחתי.  ואז הבנתי שמה שאני רוצה שיקרה השנה זה יהיה עבור עצמי. בשבילי.  כי עכשיו הגיע הזמן שלי.

  אני מניחה בצד את השנה שחלפה ונכנסת לשנה חדשה. מבטיחה לעצמי שהפעם זה יהיה יותר טוב, הרבה יותר טוב , כי מגיע לי את הטוב ביותר! 

נדמה לי שאמרתי את זה גם בשנה הקודמת אבל הפעם אני אעבוד על זה כל כך חזק שזה יקרה באמת.  אני רוצה את זה!  בשבילי, בשביל המשפחה שלי, בשביל החברים וכל מי שמסביבי.  הפעם אני לא מוותרת לעצמי גם אם יהיה קשה.  ואם אפשר אז להגשים איזה חלום.  כי חלומות נועדו להגשים. לא משנה כמה זמן זה יקח, מה שחשוב הוא הדרך, ואני התחלתי ללכת בדרך הנכונה לי.  אפילו סימנתי אותה בצבעים. 

כן. אני יודעת שזו תהיה שנה טובה אני בטוחה. 

תסתלקי שנה מגעילה, ובואי חדשה רעננה, זוהרת ומבטיחה יותר.

בואי! 

הפעם אני מוכנה לך בהחלט.

 

  קרדיט תמונה ג'ושוע ארל. 

סומק ארגמן

אישה ילדה פראית בנשמה. חולמת על שמיים חיה את האדמה. מנתבת את הדרך בין סופות וסערות. נותנת למילים להפליג בדמיון.