עוד יום של כלום, של לחייך לכולם כאילו הדבקתי את החיוך על הפנים, או ציירתי אותו, כמו הג’וקר, עוד יום של “לאיזה חדר, בבקשה, אדוני?” ו”שיהיה לך יום נפלא, גבירתי!” ככה חשבתי לעצמי.
עד לפני איזה חודשיים עשיתי אימונים, החזקתי קו, היו לי אחים לנשק, אכלתי איתם, ישנתי איתם ופינטזתי איתם על מה נעשה באזרחות. לא חשבתי אז שאמיר את מדי הזית בחליפה שחורה, ואת החבר’ה באורחי המלון.
אבל מה לעשות, משלמים פה לא רע, והעבודה כוללת טיפים, ככה שיש לי איזה סיכוי לשים קצת כסף בצד לטיול הגדול שלי, שעמרי ואני תכננו לפרטי פרטים בלילות הקרים באוהל, ושיש מצב שגם עידו ושחר יצטרפו אליו. המחשבה על החופים בגואה עוזרת לי להעביר גם משמרות משעממות במלון, שבהן כלום לא קורה חוץ מעליה וירידה במעליות.
אז עמדתי בעמדה שלי, באותו יום, וחשבתי על גואה ועל כמה כסף כבר שמתי בצד, ועל איך אנשים מוציאים את הסכום הזה ביומיים על חדר במלון הזה. מי ישמע, מיטה וארוחת בוקר. הסוויטה הנשיאותית, בעיקר, היתה יקרה בטירוף, ומתתי לדעת מה יש בחדר הזה ששווה כל כך הרבה אלפי שקלים. עד אותו רגע לא יצא לי להיכנס אליה מעולם, אבל בדיוק כשחשבתי על זה נכנסה אישה, שהיה ברור שהיא תיירת, כבת ארבעים, הפקידה אצלנו את המזוודות, וביקשה להעלות אותן לסוויטה הנשיאותית.
“אני עולה!” זרקתי מיידית לערן, שעמד איתי בעמדה, וכדי שלא יהיו אי הבנות שמתי יד על המזוודות. תיירים, ובעיקר תיירות, זה טיפים שמנים, ולכן תמיד השתדלתי לקחת את החדרים האלה, להיות נחמד, נעים, להציע פינוקים, הכל כדי שהאורחים יחושו בנוח ובמצב רוח נדיב.
עליתי במעלית לקומה 14, בודק בדרך במראה שהחליפה מונחת היטב, השיער מסודר. אף אחד לא אוהב בל-בוי מוזנח, וזה גם באופי שלי. בנות מתות עליי. אף פעם לא היתה לי בעיה להשיג כל מי שרציתי. אני בנוי היטב, עובד כל בוקר שעה על השישיה בבטן ועל הזרועות, ויש לי חיוך כזה, חצי תמים חצי ממזרי, ככה אמרו לי. גם בצבא אף פעם לא הזנחתי את עצמי. חשוב לי להיראות טוב.
בפתח הסוויטה דפקתי בנימוס בדלת, למרות שהיא היתה פתוחה. “קאם אין!” צעקה אליי האישה מתוך החדר, ואני נכנסתי פנימה. מה אני אגיד לכם, אם היו לי אלפי שקלים הייתי שם אותם על לילה במקום כזה. זו היתה ממש דירה קטנה, עם סלון, חדר אמבטיה וחדר שינה, בעיצוב מדהים. באמבטיה היה ג’קוזי ענק שקוע ברצפה, ומסביב לכל הסוויטה נמתחה מרפסת, הצופה לים. לגמרי וואו.
התיירת יצאה מהחדר וראתה אותי עומד שם עם המזוודות, ואז גם הסתכלתי עליה בפעם הראשונה. היא נראתה מעולה. שיערה החום דבשי היה אסוף בבננה מסודרת, חושף אוזניים עדינות עם עגילי יהלומים צמודים. היו לה עיניים ירוקות מאד, והחיוך שלה חשף טור שיניים צחורות ושתי גומות חן. היה ברור שהיא בערך בת ארבעים. היא לא ניסתה להסתיר את זה, או להיראות כמו נערה צעירה. הג’ינס שלה לא היו קרועים והגופיה לא חשפה בטן, למרות שעד כמה שיכולתי לראות לא היה לה שום דבר להסתיר. היא היתה יחפה, והיה משהו בביטחון שבו היא נעה שהיה יותר סקסי מכל חצאית מיני קצרצרה.
כנראה שגם היא לא הסתכלה עליי קודם, כי היא נעצרה וחייכה אליי, מטה מעט את ראשה הצידה. נתתי לה את החיוך הכי טוב שלי ושאלתי היכן לשים את המזוודות. היא הורתה לי על הארון בחדר השינה, וכשהלכתי לשם הלכה אחריי. כשהמזוודות היו במקומן הסתובבתי, וגיליתי שהיא עומדת קרוב אליי, קרוב מדי. נדף ממנה ריח בושם קליל, שהתאים לה בול. לא היתה לי שום דרך לצאת משם בלי להתחכך בה, ולכן רק חייכתי שוב, ושאלתי: “האם יש עוד משהו שאני יכול לסייע בו, גבירתי?”
היא קימטה את אפה בדרך חמודה כזו, הטתה שוב את ראשה ורק הסתכלה עליי לרגע, ואז נראה היה שהגיעה להחלטה. היא אמרה: “לא, תודה. אבל אני מבינה שבמקצוע שלך אתה מרוויח מטיפים, נכון?”
הייתי נבוך קצת. לא מקובל לדבר על זה עם האורחים. אם אורח נותן טיפ, סבבה, אבל אם לא, אז לא. הנהנתי.
“תשמע, אני נורא מצטערת, אבל אין לי פה מזומן בכלל…”
נו, טוב, חשבתי לעצמי… לפחות ראיתי את הסוויטה סוף סוף. ולפעמים האורחים נותנים טיפ אחר כך, או בסוף, אם אתה נחמד. לא נורא. חשבתי ללכת, אבל היא המשיכה: “אולי אני יכולה לתת לך טיפ בדרך אחרת… שהיא לא כסף…”
חשבתי שאני הוזה. היא בטוח לא התכוונה למה שחשבתי שהיא התכוונה… אבל היא הבהירה היטב את כוונתה כשירדה על ברכיה מולי, פתחה את רוכסן המכנסיים שלי ושלפה את הזין שלי מהתחתונים.
תקשיבו, אני בחור מנוסה, אבל זה תפס אותי לא מוכן. מהבהלה לא עמד לי כמעט, אבל זה לא הפריע לה, והיא פשוט הכניסה את כולו לפה, סגרה עליו את השפתיים והתחילה להעביר עליו את הלשון בסיבובים ככה, בתוך הפה שלה. בשניה שהבנתי מה הולך לקרות, והרגשתי את החום הזה, נעמד לי כמו טיל, ואני חושב שהסמקתי קצת, אבל היא לא הפסיקה. בשניה שהוא עמד מספיק לשביעות רצונה היא התחילה לעלות ולרדת עליו עם השפתיים שלה, מייצרת לחץ מדוייק, והיד שלה נשלחה לתוך המכנסיים שלי לחפון לי את הביצים.
אני לא מבין איך המשכתי לעמוד בכלל. נשענתי לאחור על דלת הארון וגנחתי. היא הוציאה את הזין מהפה שלה לרגע, חייכה אליי ושאלה: “טוב?”
“כן! עוד! פליז!” כבר לא ידעתי באיזו שפה אני מדבר.
היא הסתערה מחדש על הזין שלי, מכניסה אותו יותר ויותר עמוק בכל פעם, ותאמינו לי, זה לא קל במקרה שלי. הדלת של הסוויטה נשארה פתוחה, וכל רגע יכול היה להיכנס מישהו. איכשהו, זה הדליק אותי עוד יותר, ולפני שהספקתי לשאול בנימוס אם זה בסדר, גמרתי בצעקה לתוך הגרון שלה.
עמדתי שם לרגע, מתנשם, כשהיא קמה, מחתה את הפה שלה בגב ידה וחייכה אליי שוב. הבנתי שזה היה בסדר. הסתדרתי וסגרתי את הרוכסן. לא היה לי מושג מה להגיד, ולכן האוטומט של הבל-בוי נכנס לפעולה: “האם זה הכל, גבירתי?”
היא צחקה ממש, ואמרה: “לרגע זה, כן. אבל יכול להיות שבלילה אצטרך עוד דברים.”
“אם תצטרכי משהו,” אמרתי בשיא הרצינות, “אל תהססי לבקש. הנה הטלפון האישי שלי.” והגשתי לה כרטיס.
היא עיינה בו לרגע ואז אמרה: “מצויין.”
ואז לא היה יותר מה להגיד, ואני הלכתי אל הדלת, עדיין המום.
כשעמדתי לצאת נכנס גבר בדלת, שאני מניח שהיה בעלה, ואני הרגשתי איך כל הדם עולה לי לפנים. למזלי, הוא לא הבחין בזה, אלא הרים את העיניים רק לשניה ממסך הטלפון שלו, מלמל “תודה לך” ודחף לי ליד שטר של מאה דולר.
תקשיבו… כשהולך, אז הולך!
