לתפוס ת'שלג

לתפוס ת'שלג

לפני מספר שנים התחלתי לאסוף כדורי שלג ממקומות שונים בעולם, בהם ביקרתי, (לשם הבהרה, אלה אותם כדורי זכוכית שמנענעים אותם עד שיורד בהם "שלג" על מה שזה לא יהיה שדחפו לתוכם).  אלה כמובן נמכרים בחנויות מזכרות לתיירים מזדמנים ומהווים תזכורת נחמדה לחוויה נחמדה אף יותר.

גם במסעי האחרון בחו"ל רכשתי לי אחד כזה לאוסף שיצטרף בגאווה לחבריו על הארון, אלא שהפעם היה בזה משהו קצת סוריאליסטי בהתחשב בעובדה שעמדתי לא מעט מתחת לפתיתי שלג אמיתיים באותם ימים.

זה קרה לי כשעמדתי על הר בגובה אלף שש מאות מטרים והתחלתי להתמלא בפתיתי השלג הקרים, שבזכותם יכולתי לרגע להרגיש כמו הדמויות האלו הכלואות בתוך המבנה המעוגל מזכוכית.

אני לא יודעת להסביר את זה אפילו לא לעצמי, אבל משהו בהרגשה הזו, הלא מוכרת לתושבת ארץ חמה רוב השנה, מתחת למעטה נאסף של שלג בארץ זרה, יצר לי מציאות מדומה. ואולי בכלל כל זה קרה כדי לשקף לי מציאות מוכרת אחרת מן העבר.

מבולבלים? גם אני הייתי.

הרי הנה עכשיו אני על פסגת העולם, טוב לא העולם אלא בעולם איפשהו והאף שלי קופא למוות מהשלג הנערם עליי בזמן שאני עומלת על הגשמת חלום ישן נושן. בכל מקרה אני אמורה להרגיש הכי בעננים ותאמינו לי היו שם יותר עננים משמש בשבוע הזה, אבל היה ענן אחד שעמד ממש מעליי ורגע לפני שהתפזר העביר בי מחשבה.

המחשבה היתה על כדורי הזכוכית ש"כולאים" אותנו, לרוב מרצוננו החופשי, לתוכם. ההתעסקות במחשבה הזו, אפילו גרמה לי לעיתים לשכוח לעצור במדרון החלקלק והמושלג  ולמצוא את עצמי מרוחה על השלג ולטעום אותו ממש מקרוב.

האם כדור הזכוכית הוא קצת כמו כלוב הזהב הפרטי של כל אחד מאתנו?

זה שאנחנו פוחדים פחד מוות לצאת ממנו לאויר העולם הגדול ואל הלא נודע?

זה שעוצר אותנו מלהגשים חלום לא מאד מסובך במשך זמן רב מדי?

זה שמונע מאתנו להיות קצת יותר אמיצים ולעמוד על מה שמגיע לנו?

אני מניחה שזו היתה אחת הסיבות שהיה לי כל כך כיף לקום כל יום במשך שבוע ולראות שרשרת הרים אינסופית מול העיניים, שמלבד ליופיה היא לגמרי הראתה לי את האינסוף הפרוש לפני...

אינסוף אפשרויות לכל דבר בחיים האלה ובכל תחום.

אינסוף הזדמנויות לקום כל בוקר ולהחליט מה יהיה הדבר שיגרום לי לחייך היום.

אינסוף עולמות חדשים שטרם חקרתי, בדקתי וניסיתי.

אינסוף אנשים שארצה לפגוש ולהעניק להם הזדמנות להשאיר את טביעת האצבע שלהם בחיים שלי.

 כל האינסוף הזה עמד שם לבן ומושלם מול המקום "המוגבל" שחייתי בו עד לא מזמן.

אותו כדור שלג שחייתי בו היה באותו רגע מנוגד כל כך לשלג הלבן, החדש ומתחדש הזה, שמאפשר לבחור אם לגלוש עליו, גם אם ליפול בגללו מדי פעם, להשתמש בו כדי לשחק, לאכול ולשתות ממנו או פשוט לעמוד מולו ולהתלהב מיופיו.

אני אמשיך לאסוף כדורי שלג, אלא שמעכשיו זה יהיה לא רק כמזכרת למקומות שביקרתי בהם, אלא גם תזכורת למקומות מהם יצאתי, כדי להגיע להם.

  

 

 

 

 

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.