שוב רעה

שוב רעה

יש משפטים שאומרים לנו בילדותנו ונתקעים לנו בזיכרון האבולוציוני שלנו. אחרי שהוא מתקבע שם הוא יכול או להפוך להיות מציאות או להפוך לאתגר שיש להפריך.

נאמר לי משפט כזה כשהייתי ממש קטנה, מבולבלת, שלא באשמתי ומרוב שטלטלו אותי ממקום למקום כולל בין יבשת ליבשת כמו בובת סמרטוטים שצמודה לילדה שלה.

"את ילדה רעה" היה משפט משמעותי שנחרט שם בזיכרון ילדותי ואני זוכרת אירועים מסוימים שנקשרו למילים האלו. היום כאמא שעוברת מסע קצת שונה ולא פחות מלא בשינויים וטלטלות עם בנותיי, אני מבינה את הילדה ההיא, הכועסת, הבודדה, שמתגעגעת לסבא וסבתא שלה, לשפה היחידה שהכירה כל חייה, תרבות, חברים, בית ואפילו אוכל וריחות מארץ רחוקה.

במהלך ארבעים השנה שאחרי הייתי עסוקה בלהפריך את המילה "רעה" בהקשר אליי. זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלי עם הוריי, אחיותיי, בעלי לשעבר, ילדיי, חברות וגם עמיתים ומנהלים במקומות עבודתי.

המוטיב החוזר היה – לרצות.

לרצות את כולם כדי שלא יחשבו לרגע שאני רעה. כעבור ארבעים השנים ההם ברוך שמי, אני לא רק לא מרצה את כולם, אלא דואגת להבהיר שאני במקום הראשון ולרצות זה אחרון ברשימה שלי.

רק כשהגיע "משבר הארבעים הגדול" גיליתי שהקול "הרע" שלי שב למחוזות ליבי וראשי והרגשתי חופשיה להיות הרבה יותר "אני" שהתחבא בתוך ה"אני" האחרת שהייתי רוב חיי.

היו יתרונות ברורים לעובדה שלימדתי את עצמי להיות טובה, אלא שהם דיכאו אמיתות שלא נתנו לי מנוח אמיתי והתפרצו בהתחלה בכתיבה שלי ואחר כך בזוגיות שלי עד לשחרור החופשי שלי שהתבטא בפירוק, שחרור ולידה מחדש של "הרעה" ההיא.

גם עם החסרונות אני חיה בשלום ואני הופכת אותם ליתרונות כמו שעושים חכמים ויצירתיים עם חסרונות כשאין ברירה והם לא הולכים לשום מקום.

ואם יש כאן מסר אחד לאומה אזי הוא, תהיו נאמנים למי שאתם ותניחו לילדכם גם להיות מי שהם, גם אם הם "רעים". אמרתי השבוע לעמית במקצוע ההוראה – "אין ילדים רעים, יש ילדים לא מובנים שעוברים דברים רעים". אני כאן כדי להבין אותם וכך להבין אותי יותר על הדרך.

אולי אם הייתי מניחה לילדה הרעה שבי שרצתה להשתטות, לשבור מוסכמות, לקלל, לבעוט ולכעוס, הייתי חזקה כבר אז ולא הייתי צריכה להילחם יותר היום כדי להוכיח לעצמי שלא איבדתי אותה לחלוטין.

אני "רעה" וגאה בזה. I own it כמו שאומרים באנגלית.  אל דאגה אני גם יודעת להיות טובה בין כל "הרוע" הזה, לפחות בעיני רוב האנשים בסביבתי, הוותיקים והחדשים.

 

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.