התבוננות בתהליך

התבוננות בתהליך

מוקדם בבוקר, זו אמנם שעת ההשכמה הקבועה שלה, אבל היא כבר מזמן ערה ודרוכה בהמתנה שקטה, שיצא מהבית.

יש לה בראש תכנית והיא רוצה להוציא אותה לפועל עוד לפני שיגיעו הוריה ואחיה לעזור. היא מנסה לארגן בדמיונה את כל התהליך, חייבת לפנות מהר את התכולה, כדיי שאחיה רק יעזור בסחיבת הרהיטים למעלה. כדיי שתוכל להגיד לו בבטחה היכן להניחם מבלי שתראה בעיניו חסרת דעה. שיראו אותה מתפקדת ואוחזת בתהליך שהיא עוברת במלוא כוחה. שהיא עצמאית לגמרי.

 

כבר כמה ימים שהיא עסוקה במראה החדר החדש שלה. הייתה טרודה במחשבות, תוהה בינה לבין עצמה, את מי מהשידות תיקח ואת מי תשאיר מאחור. הריי אושרו לה רק שתיים מתוך השלוש וצריך לדמיין איך הן תראינה בחדר קטן יותר. אמנם זה באותו הבית אבל כל כך אחר. יהיה לה חדר לגמרי משלה. חדר של חופש ושלווה. לפחות כך היא מאמינה ומבלי משים מוצאת את עצמה מקבלת החלטה ממקום ישן, אבל לא מבחינה בזה.

 

החליטה לקחת את שתי השידות הגדולות שמשלימות זו את זו ולהותיר לו את האמצעית הקטנה יותר. לטעמה היה בהן משהו סימטרי יותר ושלם, וכרגע, בתוך המהומה של חייה, היא זקוקה לסדר. היא אמנם מתחילה חיים חדשים אבל עדיין בסדר ההגיוני של פעם. מיטה זוגית זקוקה לשתי שידות בצדיה גם אם נסתיימה אצלה הזוגיות. המיטה לא אשמה בכלל בכאוס הפרטי. וככה גם מראים בכל הז'ורנלים, תמיד יש שידות זהות משני הצדדים. לא מספיק שהיא פרקה הכל? מוטב שלפחות הרהיטים ישדרו איזון.

 

הרבה לוגיסטיקה נדרשה לה למציאת מקום אחסון למצעיו, לקלסרים, לברכות של הילדים. למרות שהעבירה במוחה את כל המהלך הזה כבר כמה פעמים, מסתבר שכאשר צריך גם לעשות את זה פיזית, במצב נפשי כשלה, המקומות שחשבה עליהם כמתאימים, לא ממש יכולים להכיל את התכולה הרבה. כמובן שלזרוק אפילו בדל נייר אחד לא עלה במחשבתה אז נאלצה לחשיבה חדשה כשהזמן מתקצר עד להגעתם. היא לא שותה ולא אוכלת, מתרוצצת כנשוכת נחש. מוצאת למטה מקום לקלסרים המשותפים. מותירה את הברכות שכתבו לו במגירה האמצעית, דוחסת מצעים דהויים, ישנים ומרופטים ואפילו מסריחים לארונית השידה הבודדת, נתקפת גועל איך ישנה עליהם אבל בו זמנית מאד שמחה על מה שבחרה.

 

ואז מופיע פרץ של אנרגיה עצמאית. כנראה תוצר של המתח והעצבנות. היא תנסה לבד ולא תמתין לעזרה! בודקת אם אפשרי שתזיז את השידה. כן! איזה יופי, היא מצליחה! וזה לא ממש כבד רק כבד בינוני שכזה. היא מעבירה בזהירות את השידה עד היציאה מהחדר ואז...

לא זכרה שהתעקש לרצף את הקומות העליונות עם מרצפות סוג ז' בתואנה שפעם, כשירווח, ישימו עליהן שטיח מקיר לקיר. זה היה לפני 20 שנה ועד עתה לא מצא כסף, זמן, חשק, לעשות את זה. המרצפות נשארו שבורות, עקומות ולא מפולסות.

היא מנסה להרים וזה כבר יותר כבד ממה שחשבה כשצריך להניף לגובה של מדרגה. בניסיון הראשון נתקלת בשתי מרצפות בולטות ורגלי השידה נשברות. שיט! היא חושבת לעצמה "אולי זה סימן שלא צריך לקחת אותה?", אבל מתעלמת מהתחושה ולא מקשיבה לה. היא הריי החליטה לקחת את השידה הזו, ואף אחד לא יקבע לה יותר מה היא לוקחת!

עכשיו היא יודעת בברור מה צריך לעשות. הופכת את השידה על הצד. יורדת למטה ולוקחת אתה דבק נגרים, כליבה, פטיש גומי כדי לא להרוס את הרהיט וכפיסי עץ רחבים יותר לייצב את הכליבה.

לרגע מתפעלת מעצמה שהיא בכלל זוכרת מה ואיך עושים אבל ברגע השני אינה תוהה בכלל כאילו עשתה את זה כבר מיליון פעמים.  תמיד נתנה לו להוביל ולתקן דברים. מעולם לא העזה להראות שהיא מכירה את כל התהליך ויודעת מה לעשות ואיך ובאילו כלים משתמשים.

הדביקה את הרגליים השבורות, הצמידה לפנל להגברת הלחץ, והחליטה שעד שאחיה יגיע זה כבר יהיה חזק דיו להמשיך בתוכנית.

 

רוח לא ברורה המשיכה לנשב בתוכה, היא חסרת מנוחה.

אחרי שעה וחצי, שבהן אינה מפסיקה להעביר דברים, הסבלנות ממנה והלאה ורגליי השידה נראות לה דיי חזקות. שוב היא מחליטה להעלות אותה. "הריי אלו רק 6 מדרגות" היא ממלמלת לעצמה. אוחזת בזוג רגלי השידה השלמות ומתחילה להעלות בזהירות מדרגה ועוד אחת. פתאום הזבל הזה נהייה כבד מאד. הזווית הנטויה גורמת לדלת הצדית להיפתח ו... טראח!!!!  הדלת עשויה מפסי זכוכית... ופס אחד נשבר. הנה עוד סימן שלא לקחת את הדבר הזה. ועוד התעלמות מצדה.

 

אחיה מגיע עם ההורים לאחר שהספיקה לאסוף את שבריי הזכוכית, והם מעלים אותה יחד למרות הכל ואחריה גם את השנייה. אחיה ההמום, אחרי שראה את הטינופת שהצטברה מאחורי השידות. שואל אותה: "איך חיית בתוך הזבל הזה?" והיא שותקת, מתעטפת בעלבון נורא. הריי כל אחד שעובר דירה, מגלה את הלכלוך שהצטבר מאחורי ארונות קבועים, אבל רק היא יודעת שלא רק זו הסיבה. היא יודעת שבאמת חייתה בזבל גם בנשמתה. גם היא מתבוננת בערימות הדבלולים שהצטברו מאחור והכאב גובר. רוצה רק להעלם מכאן, רק שלא תראה את המקום המלוכלך הזה יותר. עצובה מתוסכלת מעצמה על שלא הצליחה להתרומם ולנקות את המקום בו חייתה או יותר נכון בו מתה עד עתה.

 

אחרי שהעלו עוד משהו כבד, אחיה נפרד ממנה לענייניו. בדרך החוצה הוא אומר : "את חייבת לעוף מכאן, זה מקום נורא!"

איפה הוא היה עד עתה? מעולם לא תמך בהחלטתה ו רק עכשיו ראה איך היא חיה? היא  במצב רוח קרבי, עייפה, כעוסה, רגוזה, מתוסכלת  וכמובן עצובה.

בחדר החדש, בו מוקמו השידות, היא מגלה שהן לא עומדות וצריך להדביק מחדש. לא ניתן להזיז, הכל על כרעי תרנגולת ופתאום הדימוי הזה מתאים במדויק ליצירות שכל כך נלחמה לקבל אותן.

רגליים דקיקות, קטנטנות מחוברות בחוסר פרופורציה לגוף שידה גדול ורחב. והדבר, שכל כך רצתה בו, כי חשבה שהוא יפה, נראה פתאום מכוער כל כך.

  

אמא שלה, מחפשת תעסוקה לנתב את התסכול לעשייה. מתבוננת המומה במה שהסתירו הרהיטים וגם חיי בתה עד עתה. במקום לשאול במה ניתן לעזור, היא  מוצאת אותה מנקה מאבק שארית של נר שפעם דלק. היא מתנפלת עליה בזעם: "מה את עושה!? את מנקה נר שפעם דלק ונותר ממנו בדל?!!! אין לך פרופורציות מה באמת חשוב?", זועמת על עצמה ועל מה שהנחילה לה. כמובן שמיד מגיעה התנצלות, כי גם אמא מסכנה, היא לא אשמה במה שעובר עליה ולאן מוליכים את הבושה מהאמת שמתגלה על קיר?

  

מסביב מתחיל גם הלחץ של אביה. גם הוא רוצה להתחיל לעבוד על החשמל בחדר ומנסה לשכנע לשים את השידות על קיר אחר וזה מתעצבן אותה עוד יותר. זה לא מסתדר! זה מכוער! היא רוצה שזה יהיה רק זמני והיא לא מתכוונת לחיות ככה לעולמים. הלחץ והעצבנות בתוכה מתגברים.  כשהוא לא מרפה, היא מבקשת שייתן לה רגע שקט להחליט. יוצאת לחדר השני, ואז, מתוך הכאוס והבושה, שבה ונוחתת לה התובנה.

 

היא ממש, אבל ממש לא רוצה את השידות הללו. רצתה אותן מכל הסיבות הלא נכונות. רצתה "להכניס לו", רצתה שיראו שהיא לא פראיירית שלא לוקחת מה שסוכם, רצתה שיכאב לו כי הוא בנה אותן, רצתה כי מה שנותר מרהיט יפה זה משהו מדובלל וזה יהיה לו מעתה מול הפרצוף עד שייפרדו. רצתה שיהיה לו מכוער ולא נעים בחדר השינה שנישל אותה ממנו, כשהכריז בזמנו שיוציא אותה משם, והנה זה מצליח לו. כעסה על עצמה איך בכלל ניסתה להעלות אותן ועוד אחריי כל השברים והרמיזות שקיבלה מגבוה. כבר ממש שונאת את השידות הללו, אבל אין מי שיעזור עכשיו להוריד אותן. הקולות בתוכה מתגברים. "למה בכלל דרשת אותן?" "קנית לך מיטה חדשה אז למה לא קנית לך גם שידות?" "האם זה אפשרי לשנות עתה?" "האם כדאי בכלל להוציא כסף כשאין לה מושג אם יתאים לה בעתיד?"  "איך? איך ולמה היא נקשרת לחפצים? "

 

בייאושה היא מתקשרת לבנה, אומרת לו לבוא אחרי העבודה לעזור בסחיבה ונרגעת. גם אם רשום בסיכום שזה שלה, היא זו שבוחרת בכל רגע נתון, מה באמת מתאים עבורה. היא זו שבוחרת גם לוותר על מה שנקבע שהוא שלה. משאירה לו את השידות. מעתה רק היא המחליטה איך ייראו חייה.

שלווה ירדה.

 

קרדיט תמונה: Photo by Nolan Issac on Unsplash

בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.

ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.