מצטלמת

מצטלמת

לכבוד הספר החדש הייתי זקוקה לתמונה שתופיע בגב הספר. כן, כן באיזשהו שלב הבנתי שלצלם סלפי במצלמת האייפון לא בדיוק ישרת את העניין, ושעדיפה לי תמונה יפה, תדמיתית כזו. אתם יודעים, מחוייטת עם ז'קטים וכאלו. אז בלית ברירה קבעתי פגישה עם צלמת חביבה בשם אפרת מאזור השרון. בזמן שעמדתי בפוזות שהיא ביקשה ממני, איכשהו התפתחה בינינו שיחה. "אני שונאת להצטלם...", התוודתי, "מאז שהייתי ילדה קטנה". "כן...", היא ענתה לי, "מוכר, זה קורה להרבה אנשים". ואז איכשהו התגלגלה בינינו השיחה על כך שאנשים מרגישים חשופים ולא נוח להם מול המצלמה ושהיא תמיד נתקלת בזה.

אלא שמה שלא סיפרתי לאפרת הוא שאני לא אמרתי זאת סתם, צילום כרוך אצלי בזכרון ילדות לא נעים משום מה. ובאמת כשהייתי ילדה שנאתי להצטלם פשוט שנאתי מאוד. זה אולי לא היה נורא כל כך לולא אבא שלי, זכרו לברכה, היה צלם חובב ולהוט כל כך שכמעט לכל מקום טרח לקחת איתנו מצלמה וכמובן לצלם אותנו. עבורי, לעומת זאת, יציאה מהבית יחד עם קייס המצלמה היתה סיבה מצויינת לחטוף מצב רוח רע. איכשהו תמיד מצאתי את עצמי מסתתרת, אם זה מאחורי עמוד, או עץ, או אפילו אח שלי. בקיצור, מה לא? אף פעם לא מביטה קדימה ובקושי מחייכת.

השיא היה בגן החיות הישן של תל-אביב (זה שהיה פעם איפה שהיום שוכן קניון "גן העיר")  ליד כלוב הפילים. האפיזודה ההיא נגמרה בצעקות רמות והיסטריות של אמא שלי על אבא שלי בנוסח: "צידקי... הילדה עוד רגע בכלוב של הפיל מרוב שהיא לא רוצה להצטלם, תעזוב אותה כבר!" בקול מעט שקט יותר היא הוסיפה: "שמעתי שהפיל הזה הרים מישהו באויר וזרק אותו...", כנראה שהיא ניסתה לתרץ לו ולחבורה שעברה במקום את פרץ ההיסטריה שאחז בה. האמת עד היום אין לי מושג אם זה ממש קרה עם הפיל הזה, או שהיא פשוט ניסתה להחליף לי טראומה בטראומה (כי בינינו מה זה פחד מצילום מול פיל זועם?) אבל אבא שלי נסוג וויתר בפעם ההיא.

אחי הקטן לעומת זאת היה חובב הצטלמויות ידוע. הוא תמיד גם הבריק בחיוך משעשע ונהנה מאוד מעצם המעמד. לכן בתמונות שלנו מאותה תקופה רואים אותי עם הראש באדמה או פשוט מסתתרת, ואותו מחייך בשמחה.

אבא שלי שהתקשה להתמודד עם חוסר הרצון שלי להצטלם ניסה לחשוב על פתרון. עד שיום אחד הוא הגיע הביתה כשעל פניו תלוי חיוך ענק. "מצאתי איך לשכנע אותך להצטלם", אמר לי, "הבאתי לך כובע". ובאמת כובע שוליים רחב שמצל על הפנים היה הפתרון. כמובן שהסכמתי לחבוש אותו רק אם, אבל רק אם ייקנו לו תיק צד "של גיברת", ואבא הסכים (מה לא עושים בשביל תמונה טובה). איכשהו זה עבד. התמונות שלי מאותה תקופה מראות אותי מצולמת בכיכר דיזינגוף הישן (לא זה עם המזרקה המנגנת/בוערת, אלא זה שלפניו), או באיזורים אחרים בארץ שמחלקם כבר נפרדנו זה מכבר (למשל השוק בחאן יונס).

היום כשאני חושבת על זה כנראה שהיינו דור אחר, אחד שפחות נחשף, פחות מצטלם וכן גם פחות מתעד – חוץ מאבא שלי כמובן. היום בדור הסמארטפון אנשים מצלמים הכל... אבל פשוט הכל ולפעמים משתפים גם את מה שלא צריך... אבל זה כבר סיפור אחר.

בקיצור הצילומים אצל אפרת היו אחלה, ממש חוויה נעימה, ואפרת קופר – כן זהו שמה - היתה נהדרת, וגם יצאתי טוב. ובהזדמנות זו אני גם רוצה להזכיר את מאיר, החתול שלה, שיהיה בריא ושנתן כאן גיבוי מצויין כפרה עליו.

אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל

שמי טליה פלד-נתנאל ובעשר השנים האחרונות בחיי נסעתי לעיתים תכופות לאפריקה במסגרת עבודתי. אני מקווה להביא בבלוג הזה את חוויותי ונסיוני מאותן שנים.

סיפורים נוספים של אחת שנוסעת - טליה פלד-נתנאל