זוג בבית קפה

**התבוננות**
שואלים אותי תמיד, מניין אני שואבת השראה לסיפורים ולשירים שלי. יש לשאלה הזו תשובות רבות (עליהן אספר בהשקה של הספר שלי). אני חושבת שכלי העבודה העיקרי שלי ככותבת, היא היכולת להתבונן.
להתבונן באנשים, לנתח מצבים, להתבונן התבוננות פנימית ועמוקה בסיטואציות שאני חולפת על פניהן או בתוכן.
הסיפור של השבוע מתאר סוג כזה של התבוננות. של התבוננות בסיטואציה שמובילה לתיאור פשוט שלה יחד עם פרשנות של המתבונן מן הצד. וזה היופי בהתבוננות, אני לא חייבת להיות חלק מהאירוע, אני יכולה פשוט לשבת מן הצד ולהפליג בדמיוני בלי לערב את המשתתפים או את המציאות שלהם.
את הסיפור כתבתי מנקודת מבטו של איש אחד, שאני התבוננתי בו בשעה שהוא התבונן בזוג שישב על הבר. התבוננות בתוך התבוננות.

קריאה מהנה, נורית

אני יושב בבית הקפה הקבוע שלי. בחוץ רוח קרה. צהרים. בית הקפה גדוש באנשים. מבעד לדלת אישה נכנסת, סתורת שיער. מבטה סורק את חלל בית הקפה, מחפשת מקום לשבת. לבסוף מתיישבת ליד דלפק קטן בדיוק בטווח המבט שלי.

אני סוקר אותה : נאת גזרה, צעיף צמר סביב צווארה. מבטה שקוע בדלת. לפתע היא קמה, אל בית הקפה נכנס גבר. חיבוק קל, נשיקה מרפרפת, הוא רועד היא מחבקת. מתיישבים שניהם ליד הדלפק, זה מול זה.

היא מביטה בו במבט חומל. את מבטו אני לא רואה. היא מחבקת את כפות ידיו בידיה, מתחילה לדבר. אני לא שומע את מה היא אומרת, רק רואה את שפתיה נעות מהר ואחר כך לאט, כמו מדגישה כל מילה, כמו חושבת על כל מילה שיוצאת מפיה.

הוא מוריד את הראש, מנשק את כפותיה. המלצרית מפריעה להם עם שתי כוסות קפה חם. קשר ידיהם נפרם כדי לחבק את הספלים החמים.

היא מזמינה טראפלס שוקולד מכוסה באבקת קקאו, נוגסת נגיסות קטנות בכדור החום והמריר, שפתיה נצבעות באבקה החומה והיא מנגבת אותן במפית הנייר. הוא לא מוריד ממנה את עיניו.

מתנועות גבו, אני מבין שהוא מדבר אליה. עיניה מתמלאות לרגע בדמעות, היא עוצמת אותן והן מתגלגלות על לחייה. הוא מקרב את ראשו אליה ומנשק בעדינות.

אני טווה בראשי סיפור שלם על זוג האוהבים הזה. ברור לי שיש ביניהם אהבה רבה, קירבה פיזית וחום. ברור שנאמרות שם מילים לא פשוטות, שהרי ראיתי דמעות לא שמחות. אני חוזר לקרא בספר שבידי, שותה את התה החם שהניחה לפניי המלצרית.

בזווית העין אני מבחין בכפות ידיה הנשלפות באבחה מתוך כפות ידיו. היא מזדקפת, מיישרת את גבה. בעיניה ניצת משהו קר, החלטי. היא קמה, מושכת את תיקה ממקומו. הוא קם אחריה, שפוף מעט. היא לובשת את מעילה, דמעה סוררת שוב גולשת על לחייה. הוא פותח לפניה את דלת בית הקפה.

אני עוקב במבטי אחריהם עד לקצה הרחוב. הם צועדים זה ליד זה. ידיה בכיסי המעיל. בקצה טווח הראייה שלי, אני רואה אותם נעצרים, נעמדים זה מול זו, הוא אומר משהו, היא מהנהנת בראשה. הם מתחבקים. ראשיהם קבורים זה בצווארו של זה. דקות ארוכות הם חבוקים, כמו ממאנים להיפרד. הוא מנשק אותה. היא מחפשת שוב את שפתיו. הם נפרדים, היא לא מביטה לאחור.

אני סוגר את הספר שקראתי, משאיר טיפ למלצרית והולך.

התמונה של : Photo by gdtography from Pexels