סיפור על שם

סיפור על שם

 

נכד לי ילדון קסום שחגג כבר 9 שנים. את הסיפור הזה כתבתי כשהיה בן חודש עבורו לכשיגדל.

אספר לכם את סיפור שמו של נכד מתוק בן חודש היום.

שעת לילה ואני פורשת למיטתי. ילדתי האהובה בהריון שני כבר 7 חודשים ואיני נרדמת עדיין. אני בין נים לא נים ופתאום מופיעים לפניי שני ילדים. האחד בלונדיני, דק וגבוה יותר, נראה במעומעם ומעט מרוחק, בעוד השני ברור וקרוב כל כך. הוא ממשיך להתקרב ומביט בי במבט בוטח של מי שמכיר אותי. הוא קטן קומה לעומת הדמות העמומה מאחוריו. עור פניו בהיר, עיניו חומות עם ניצוץ שובבות בזוויות ושערו כהה מאד כמעט שחור. אני תוהה בשקט מי הוא, איני מזהה בו אף אחד מילדים המוכרים לי. הוא גם לא דומה לאף אחד מנכדיי ששער כולם בהיר עד מג'ונג'ן. המבט החודר שלו מהפנט ממש. כל כך קרוב שאני כמעט יכולה לחוש את נשימתו. "מי אתה?" אני שואלת לשמו מופתעת איך ילד זר אינו חושש ועומד כה קרוב. הילדון מישיר מבט משתומם חזרה לעברי עיניו מדברות במקום פיו, פעורות ותוהות איך זה שאיני מזהה אותו הוא עונה בחיוך ופליאה בקולו, "אני אוראל!" כאילו מה זאת אומרת אינך מכירה? "אוראל?" איזה שם מוזר ולא מוכר שמעולם לא הצטלצל בראשי.

לא הספקתי לברר אם אני חולמת או הוזה בהקיץ כי מיד נרדמתי תוך כדיי תהייה ושכחתי מכל מה שקרה.

עבר לו חודש מאז. אני מתלווה לביתי שזקוקה לטיפול דחוף כלשהו. ויושבת לצידה כמה שעות עד שיסתיים ההליך. משוחחות בינינו על הא ועל דא להעביר את הזמן. נזכרתי באירוע המוזר שקרה לי וסיפרתי לה. שוב נקפו הימים ושוב פרח מזיכרוני.

 

בסדנת התיפוף האינדיאני, מלמדת המורה, שיר ערש מוזר שאינו דומה לשום שיר ערש מוכר. לא המילים ולא המקצב. שיר ששרים חזק או חלש, מהר או לאט, כל אחת על פי מה שמתאים לה באותו הזמן. "אומָה, אומָה, אומָה, הֶיֶיה הֶיֶיה....." המילים חוזרות על עצמן כל הזמן ואני לא מפסיקה לתהות איך אפשר לילד להירדם ברעש שכזה. אולי החזרה על המילים היא שמתישה אותם לבסוף.

בדיוק בשבוע הארבעים, המרכזית שלי מתקשרת ומבקשת דיקור לזירוז הלידה. נמאס לה! היא רוצה אותו בחוץ. בתוכי לא הרגשתי בנוח מכך כי לא רציתי להתערב בבריאה ואמרתי שאין טעם בכך, כי היא תלד בל"ג בעומר שחל יומיים אחריי . מאחר והתעקשה ולחצה וויתרתי לה. הסכמנו שאעשה רק דיקור עדין ולא מאלץ לידה בכח, אם אכן זה הזמן, הוא יופיע.

ממש באותו שישי אחה"צ, בשעה שבישלתי לילדיי והכנתי סלט, התחיל להתנגן בראשי השיר האינדיאני המוזר. לא נתן לי שום אפשרות אחרת רק לפתוח את פי ולשיר במלוא גרון. כך לבדי עמדתי, קוצצת ירקות ושרה "אומה, אומה, אומה...." וקולי הולך ומתגבר והקצב גובר. קולי כבר תובע וכמעט צועק את המילים ואיני מצליחה להפסיק. הרגשתי פתאום, שאני קוראת לנכדי בתוך המילים הלא מוכרות הללו והשיר גואה ועולה והסכין קוצץ בקול ומשמש לי כתוף על קרש החיתוך. כבר עייפתי וניסיתי להפסיק אך זה היה חזק ממני.

כולי נפעמת אני מתקשרת לחברתי, שנמצאת באותה הסדנה איתי, מספרת לה את על השיר שממשיך להתנגן בראשי ואינו מפסיק והיא, יחד איתי, מעברו השני של הטלפון, מתחילה לשיר. לקח עוד זמן רב עד שהצלחתי לעצור את קולי ועוד יותר עד שנדם גם בתוכי.

ביתי הצעירה, מגיעה עם הבן הבכור של אחותה ההרה ואומרת: ". אמא, הפעם זה רציני. יש לה צירים חזקים". ואני עונה בחיוך קטן : "עוד לא הגיע הזמן, ל"ג בעומר זה רק מחר בערב". אין לי מושג מהיכן התשובה הזו צצה שהריי איני מאמינה ואין לחג חשיבות בעיניי בטח לא לענייני לידה. הצירים אכן נחלשו עד לערב שלמחרת.

ל"ג בעומר, עם עלות השחר, מגיע סמס קצר: "אוראל הגיע לעולם לפני 14 דקות". צמרמורת אחזה בי ודמעות אושר מילאו את עיניי.

שלוש שעות אחר כך, פגשתי תינוק יפיפה עם עור לבנבן, עיניים חומות סקרניות ושיער שחור כפחם. כל כך דומה לאותו ילדון שפגשתי לראשונה בחלום.

ומאז, כשהוא בזרועותיי, תמיד נרדם מחייך משתתק מבכי למשמע קולי וכיום ילד אוהב לחבק ולהתחבק

הנה לכם סיפור על שם...

 

 

 

בתיה שפי

אז מי אני? אני - אני! ככה פשוט! ואני גם אלף אני בבת אחת. הרופאים לא מצאו פיצול אישיות אז בגיל 66 זה עדיין בבדיקה והתוצאות עדיין חלקיות. גם אמא לשלושה, גם סבתה לשמונה (היד או מה שזה עוד נטויה..) גם בת זוג לאיש מיוחד, גם בת להורים שיהיו לי רק בריאים. מטיילת בעולם המון חודשים בשנה ושמחה להעביר את החוויות שלי הלאה.

ממרומי גילי, יש לי הרבה "לשעברים" ומעט מהם אנשים לשמחתי. לשעבר מורה למלאכה ואומנות, לשעבר קניינית בכירה של רשתות שיווק, עיריית רעננה וערוץ הקניות. לשעבר מרפאה סינית המון שנים ואת זה עוד בכלל לא ניתן להפסיק. עוד המון המון דברים ששמחה שחוויתי. בקיצור אתם תקראו ותחליטו לעצמכם בכל פעם איזו ממני אתם מעדיפים.