האמת שדגדג לי לכתוב כאן על החרדה הקבועה שלי מסוף העולם עם כל הקורונה הזו שמסתובבת שם בחוץ ורק אורבת לחסל את כולנו, אבל נראה לי שנשרוד עוד שבוע כדי לכתוב על זה, אני מקווה.
החלטתי לכתוב הפעם על חלוקת תעודות משלוש זוויות שונות, אחד האקטים היותר בעייתים בעיניי בעולם החינוך, משהו שלדעתי שווה מחשבה מחודשת. הרי כולנו מכירים את הסיפורים על גאוני הדורות שנכשלו בלימודים, אבל שינו את פני העולם.
זווית ראשונה – אני כנערה בת 13 מקבלת תעודה.
מצד אחד אני נערה תחרותית שמשתתפת מכיתה ד’ בכל תחרות ספורט אפשרית במסגרת נבחרת בית הספר ומצד שני בלימודים אני איכשהו מגרדת את הבינוניות כבר כמה שנים. אני יכולה להאשים את השינויים במגורים כל ארבע שנים, כולל בחו”ל והשפעתם על נפשי הרכה וגם על השפה שלי, אבל איכשהו אני לא מאשימה רק את זה.
היו שם בתעודה שלי אז כמה נכשלים והתעודה בקושי גירדה ממוצע שבעים. מצד אחד קשה היה לי קשה לראות חברות שמשוויצות בתעודה מעולה שלהן ותעודות שלהורים שלהן יש במה להתגאות בהן ומצד שני אני לא ממש ידעתי איך מתגברים על הבעיות הקיימות.
פעם קראו לנו מפונקים או פשוט לא בעלי יכולת לימודית גבוהה ועל אף שאני לא בטוחה שאני נופלת בקטגוריה של הפרעת קשב וריכוז, אני בטוחה שהיו כמה דברים שהוציאו אותי מריכוז כמו – בנים.
לימים, איכשהו הצלחתי לשלב בין הסחות הדעת הטסטוסטורוניות לבין הבגרות וההבנה שלימודים זה משהו שצריך לקחת ברצינות.
וכך למרות עוד מעברים ותחנות בדרך עד לתעודת הבגרות הצלחתי להשיג תעודת בגרות יפה ומהסוג שהכניס אותי יפה לאוניברסיטה יוקרתית כמו האוניברסיטה העברית ולא ממש הפריע לי לסיים תואר שני בסופו של יום.
דבר אחד בלט וזה היחס האמביוולנטי של הוריי לתעודות שלי, גם כשהיו גרועות וגם כשהיו טובות. לא חושבת שזה נבע מחוסר ענין, אלא שמבחינתם תעודה זה לא סוף העולם. מין הסתכלות של זה שמקסימום בעתיד, אני אשפר ציונים.
מצד שני אבי היה פריק בכל הנוגע לקריאת ספרים ואני בתגובה אופיינית הייתי בהתנגדות מוחלטת רק בגלל זה עד נקודה מסוימת. לימים הפכתי לכותבת בעצמי, אבל את ילדיי לא מכריחה לקרוא ספרים או להצליח בלימודים. אלא רק לחייך.
זווית שניה – הבת שלי בת 13 היום.
היא מביאה לי תעודה שמזכירה מאד את זו שלי בגילה ואמנם אמא שלה מורה בעצמה ומחנכת בישראל, אבל אני קודם כל אדם שמבין אדם אחר באותה סיטואציה וזוכרת את עצמי שם. לא רעדתי עם התעודה בידיים וגם הבת שלי לא ומבחינתי הרווחתי.
אני מכירה את האדם הזה שעומד מולי, הבת שלי, ואני יודעת טוב מאד למה היא מסוגלת. בזמן שלה וכשהיא תחליט, בדיוק כמו שאני החלטתי, אז היא תצליח ותראה לכולם מי היא, בדיוק כמוני.
מעולם לא לחצתי ולא אלחץ על בנותיי להביא לי תעודה מושלמת ואני מעדיפה אותן מחייכות כי הן מרוצות מהחיים שלהן ביום יום מאשר ממבחן אחד או שניים שקבע את היכולות, ולא תמיד האמיתיות שלהן. כי תעודה זה באמת לא סוף העולם.
אני מתה כבר להיות בעוד עשור ולראות איך היא תפתיע אותי הילדה הזו שלי, כי אני יודעת שהיא תפתיע ואני גאה בה כבר מעכשיו על כך.
זווית שלישית – אני המחנכת
אתמול חילקתי שלושים תעודות לשלושים תלמידיי מתיכון בלוד, כן לוד, העיר הזו שכולנו דוחקים לפינה ומעדיפים לעבור לידה בדרך לשדה התעופה לעוד טיול כייפי מחוץ למדינה שלנו.
אני רוצה לספר לכם שזה היה תענוג לחלק להם את התעודות שלהם. הם היו מנומסים ורגועים ונכון שלחלקם יש הורים שאכפת להם יותר ולחלקם פחות, אבל משום מה כולם היו מרוצים ובטח לא מופתעים או מלאים בדמעות בדרך הביתה.
אני בהחלט אכנס ביום ראשון לכיתה ואספר להם שאני גאה בהם שהגיבו כך לתעודה שלהם, כי כמו שאמרתי לחלקם, אני מעדיפה הצטיינות בהתנהגות על הצטיינות בשקידה לימודית. אני לא מחפשת מכונות או מחשבים אצלי בכיתה, אלא בני אדם שאני אהיה גאה שיצאו מתחת לידיי החינוכיות. אני רוצה אותם בדיוק כמו את הבנות שלי- מחייכים ומאושרים.
גם לגביהם אני כבר מחכה לראות בעוד ארבע שנים איך הם עומדים גאים בסוף התיכון, לקבל את תעודת הבגרות שחלקם יצטרכו להילחם הרבה כדי להשיג אותה וגם תעודת הבגרות הזו, אם לא תהיה מושלמת, זה לא סוף העולם.
והמסר, תעודה שמתעודה… תנו לילדים לגדול בשקט, לחייך ואני מבטיחה לכם שבסוף הכל יסתדר. שלא יהיו כאן אי הבנות, אני מעודדת את ילדיי ותלמידיי תמיד לשפר ולחסל את הנכשלים על ידי עבודה קשה, אבל לא אכעס עליהם לעולם בגלל שניסו ולא הצליחו.
שיהיה לכולנו מחצית שניה מוצלחת ותזכרו, מחצית שניה מתחילה בתעודה ריקה שמחכה שנמלא אותה בהצלחות שלנו ובכישלונות שלנו, אלה שתלויים בעיקר בנו.
