“לאן אני הולך מכאן” הוא שואל את עצמו. מרגיש פתאום ערום. יתום. בודד. חסר משמעות. חילזון מחוץ לשבלול.
כבר זמן מה הוא מרגיש שהיא כבר לא באמת איתו. כבר זמן הוא מרגיש שהסוף קרב ובא. הוא מחזיק את המכתב הוורוד שהשאירה לו על שולחן המטבח הקטן שלהם :
“אהוב, זה לא אתה זו אני. אני לא יכולה יותר להישאר כאן. לא בדירה הזו, לא בעיר הזו, לא בארץ הזו ולא איתך. חבל למשוך דברים שכבר לא קיימים. זה כמו להוריד פלסטר ממש לאט. עדיף לתלוש בבת אחת, זה כואב גיהנום, אבל נגמר מהר. אז תדע שאהבתי ואוהב אותך לנצח. נכנסת לנשמה שלי ולא בקלות תצא ממנה. ובכל זאת החלטתי ללכת ממך ומכל מה שמוכר וידוע לי כאן. לא בגלל שרע לי איתך, פשוט רע לי איתי ככה. אז נשיקות אהוב. תודה על כל מה שהיה לנו יחד “
דמעות בלתי נשלטות זולגות על לחייו הזיפיות. הוא הרגיש שהסוף שלו הגיע. זהו. החיים שלו נעצרו ונגמרו בבת אחת. הוא התיישב על הכיסא הכחול, שצבע יחד איתה, באפיסת כוחות מוחלטת. המחשבות על מה עומד לקרות עכשיו מנקרות בראשו כמו להקת ציפורים מסרט של היצ’קוק, חושך גדול אופף אותו.
ההורים שלו הגיעו במכוניתם הקטנה לאסוף אותו. הוא חיכה להם על המדרכה המאובקת עם תיק הגב הצבעוני שלו ועם כמה שקיות זבל שחורות שהכילו את כל מה שהיה לו. אמא שלו ירדה מהמכונית וחיבקה אותו בשקט. אבא שלו, בלי לדבר יותר מידי הכניס את כל מה שהיה לו לבגאז’ של המכונית הקטנה. והוא שחוח וחשוף, התיישב בספסל האחורי שקט ועצוב.
“הכנתי לך את החדר שלך” אמא שלו אמרה. “וגם דוד השכן מוסר שיצטרך גנן לסדר את הגינה, אז אמרתי לו שתהיה שמח לעבוד אצלו תמורת כמה שקלים”
הוא הביט לאחור אל המקום בו עמד לפני רגע, וראה איך חייו מתרחקים ממנו אל עבר עתיד לא ידוע או בעצם אל עבר עתיד ממש ידוע.
ברדיו שר אהוד בנאי “הילד בן שלושים יש לו חום גבוה” והוא הרגיש שהוא שר אליו. ילד בן שלושים, שחוזר לגור בחדר בו גדל בבית הוריו. הוא עצם את העיניים, אבא שלו הגביר את הרדיו, “יופי” הוא חשב לעצמו, “עכשיו אני יכול לשתוק”.
כעבור חודשיים
דוד השכן העסיק אותו והיה מרוצה, הוא סיפר לכל השכנים כמה הבן של דבורה ומויישה הוא גנן טוב וחרוץ וכך בכל יום עבד אצל שכן אחר. העבודה בגינות השכנים נתנה לו מרגוע. עבודה פיזית, עבודה מלאה בבוץ ועלים יבשים, עבודה שבה הוא לא היה צריך לדבר יותר מידי או להתערבב עם אנשים. מיום ליום גופו התחזק, פניו נשזפו בשמש ותלתליו הזהיבו. רק חיוך לא הצליח לעטות על פניו. הוא נשאר עצוב מבט ורציני. השכנות שהיו מציעות לו שתייה קרה באמצע יום העבודה, ניסו לקשור איתו שיחה ללא הצלחה יתרה. הוא בא לעבוד נטו! לא לפטפט, לא להיישיר מבט, לא לפתוח בשיחות סרק מיותרות ובטח לא להסביר למה הוא עכשיו גנן ולא ההבטחה הגדולה שאמא שלו סיפרה לכולם שהוא.
יום אחד בזמן שעבר בגינה אחת. נזכר בה. היא הייתה חברת ילדות שלו אי שם בתיכון. נהגו ללמוד יחד לבגרויות ומאז שהתגייסו לצבא לא פגש אותה, כבר ממש המון שנים. ויום אחד בזמן שעקר את דלעת הנחש שצימחה בגינה בה עבד, נזכר שבבגרות בביולוגיה, הייתה צריכה להגדיר את דלעת הנחש במבחן הגדרת הצמחים. הוא נזכר שהסבירה לו שיש כל מיני סוגי דלעת ודלעת הנחש גדלה פרא בגינות נוי ומטפסת על ורדים ועל עצים. “מעניין איפה היא היום” הוא תהה בליבו.
באותו ערב שאל את אמא שלו אודותיה ואמא שלו שמחה לנדב את המידע : “היא כמוך, חזרה לגור בבית ההורים. סיימה ללמוד בחו”ל או משהו כזה, נראה לי שהיא מחפשת את עצמה” בערב שלמחרת, קבע איתה פגישה בבית הקפה השכונתי. הוא התלהב שענתה לו בחיוב והסכימה להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים.
“מה קורה איתך?” היא שאלה אחרי חיבוק קצר ומילות נימוסין. והוא התלבט אם לספר לה את כל מה שקרה לו מאז לא ראה אותה, ולבסוף החליט פשוט לספר לה על החודשיים האחרונים בהם חי בקהות חושים מסויימת. הוא סיים לתאר את חייו אחרי הפרידה הטראומטית מהאהובה שלו, לגם מכוס הבירה הצלולה והביט בה במבט עצוב. היא הביטה בו בריכוז.
הנהנה להבנה ואמרה לו “אז בעצם שנינו חלזונות בלי שבלולים” הוא היה מופתע מהדימוי הזה שתיאר בדיוק את מה שהרגיש. “מה גם את מרגישה ככה?” היא צחקה אליו בצחוק קטן ומהסס “מה אתה חושב שרק אתה עשית בגרות בביולוגיה??”
למחרת נפגשו שוב, וגם ביום שאחרי וביום שאחריו. היה לו נעים בחברתה. הוא הרגיש איך לאט, לאט היא מאפשרת לו להיכנס לשבלול שלה ולהיפך…
יום אחד שאלה אותו “תגיד, מה זה אומר עלינו שאנחנו כל כך אבודים אחרי שאנחנו נפרדים ממישהו? למה אנחנו מרגישים כאילו אין לנו משמעות פתאום?”
הוא חשב רגע על התשובה שלו, גם הוא תהה על כך לא פעם. “אני חושב שאנחנו פשוט מתמסרים לאנשים שאנחנו אוהבים. שהחיבור עם עוד אדם בורא בנו עוד אישיות – האישיות הזוגית. וכאשר דברים מתפרקים האישיות הזוגית הזו כבר אינה ברת קיום. לוקח לנו זמן להיזכר במי שאנחנו בלי האישיות הזוגית הזו. ככה נראה לי”
“אני מפחדת” היא אמרה בשקט. “אני מפחדת לאבד את עצמי שוב לטובת אישיות זוגית חדשה. מפחדת שלא אדע לשמור על הזהות העצמית שלי מצד אחד, ומצד שני שלא אתן את כל כולי לזהות הזוגית החדשה, אתה מבין ?!”
הוא הבין טוב מאוד. היא תיארה בדיוק את הפחדים שלו .
כשהחליטה שמספיק לה להיות בבית ההורים והיא יוצאת לחפש את עצמה במקומות אחרים, ליבו נחמץ. הוא נבהל שמא שוב יחזור להיות חילזון בלי שבלול ואז הבין שיש לו כבר שבלול. יש לו בית. יש לו קיום. יש לו משמעות. שהרי יש לו אותו. יש לו את המהות הפנימית שלו – החזקה והיציבה. הוא הבין, שהוא יכול להיפתח שוב מבלי לאבד את עצמו. לכן ארז גם הוא את מעט חפציו ויצא לחפש את העתיד שלו ואת האישיות הזוגית הבאה שלו.
השכנים הצטערו שהוא עוזב, שהרי היה גנן טוב לגינותיהם. ורק הוריו ובעיקר אימו, שמחו על שהוא יוצא לדרכו – כי ידעו שהנה עבר עוד שלב של גדילה בחיים ושמחו שיכלו לתת לו זמן ומקום למצוא מחדש את השבלול שלו.
