אבא, תרחם!

אבא’לה!

סצנה 1:

אני בת ארבע. אבא שלי הוא האלוהים שלי, השמש והירח, האורים והתומים. לא פלא שהחסידים מכנים את אלוהים “אבא”. זו בדיוק התחושה.

סצנה 2:

אני בת שש, או שבע… אני מנצחת את אבא שלי בויכוח הגיוני, ובמקום להודות שאני צודקת הוא צועק עליי שאני קטנה וחוצפנית, ובזה מוכיח חולשה ומאבד את האלוהות שלו. מאותו רגע אני מסתובבת בעולם ומחפשת את התחושה הזו, של גבר כל-יכול, שמסוגל להגיד לי מה לעשות, וגם להגן עליי מפני הכל.

סצנה 3:

בגיל 13 אני רואה אותו בפעם הראשונה, ומקבלת אגרוף לבטן. אהבה. מערכת היחסים מתפתחת דווקא לכיוון לא צפוי, ובמקום להיות רומנטית אנחנו עושים טקס שהופך אותנו לאחים. מאותו רגע יש לי אח גדול, שאני מעריצה ללא גבול. מצד אחד הוא יכול להגיד לי מה שהוא רוצה, ואני אבצע, ומצד שני אני מרגישה שכשהוא מחבק אותי, גם אם תיפול פצצה אטומית, אני מוגנת.

סצנה 4:

בגיל 16.5 אני מוצאת את אהבת חיי, ומבינה שלא הייתי מוכנה לחיות עם מישהו שאני מסתכלת עליו מלמטה, שאני רוצה בן זוג בגובה העיניים.

סצנה 5:

אני אמא לילדות קטנות. אני האלוהים שלהן, השמש והירח, האורים והתומים. גם של עצמי. את האנשים האחרים אני רואה בדיוק כמו שהם, אנשים. אח שלי אומר שזה כיף לו להוריד את המדים סוף סוף. ככל שהילדות גדלות אני מנחה אותן בעדינות לראות גם אותנו כאנשים.

אמא’לה!

פעם, בהופעה של קוסם, הוא העלה את הילדה הקטנה שלי על כיסא, ואמר לה לענות מהר על שאלות:

“איך קוראים לך?”

“איל!”

“איך קוראים לאבא?”

“ליאב!”

“איך קוראים לאמא?”

“אמא!”

כן, ככה זה היה. עד גיל מסויים לילדות שלי לא היה מושג איך קוראים לי. הייתי מסתכלת בתמיהה על אנשים שהרשו לילדים לכנות אותם בשמם. כל העולם יכול לקרוא לי גל, למדתי חמש וחצי שנים לתואר “עו”ד ברקן”, אבל התואר הכי חשוב בחיים שלי הוא “אמא”, חיכיתי לו שנים, ויש רק שלושה אנשים בעולם שמותר להם לקרוא לי ככה. לא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. עד היום, כשמישהו מתנצל שהוא לא זוכר את שמי, אני מחייכת ואומרת: “אני עונה גם ל’אמא של אור/איל/תום’.”

ילד? אבא?

לפני יומיים ישבנו, הגבוה ואנוכי, וצפינו בחדשות. המצב בדרום לא מצחיק, נהפוך הוא, הוא מאד מאד עצוב. הראו סרטונים ביתיים של התמודדות של אנשים עם אזעקות “צבע אדום”. בסרטון אחד נראתה אישה נשכבת על הקרקע, מסוככת בגופה על בנה, וקוראת שוב ושוב: “לא לפחד, אבא!”

הגבוה: “אוי! גם אבא שלה איתה! בטח איש מבוגר…”

אני: “לא. היא מדברת לילד.”

הגבוה:

אז למה ילדים שאין להם גבולות ברורים מתנהגים כל כך גרוע?

אנחנו רואים אותם בכל מקום, את הילדים האלה, שאנחנו קוראים להם “מפונקים”, כאילו זה שמרעיפים על ילד הופך אותו למפלצת. אבל זו לא הבעיה. “מפונק” היא לא המילה הנכונה. הביטוי הנכון הוא “חסר גבולות”.

אנחנו, ההורים, בילדות המוקדמת שלהם, אלוהים בשבילם, לא פחות. לאלוהים יש את כל הכוח. הוא קובע את החוקים וגם אוכף אותם.

בשניה שאנחנו קובעים חוק ואז מתקפלים תחת לחץ, הילד חושב כך: “אם אני, הקטן, הצלחתי לקפל את אלוהים, אז איך הוא יגן עליי מפני המפלצות האמיתיות שאורבות לי בעולם???”

מאותו רגע, פתחתם מעבדה להרס. הילד עושה עליכם ניסויים. בכל פעם רמת הלחץ מצידו תוסלם, כי הוא התרגל לשבור אתכם בלחץ. בכל פעם שהוא ישבור אתכם, הוא יעלה את רמת ההתנגדות. חייו הפכו להיות ברגע זה לא בטוחים, הקרקע מתחת לרגליו לא יציבה.

אתם חושבים שעשיתם לו טובה בזה שנכנעתם לסוכריה / אין מקלחת / עוד שעה בשעת השינה וכו’, אבל ממש לא. הזקתם לו ולכם.

מה הפתרון?

פשוט. לקבוע מעט גבולות, שאתם יודעים מראש שאתם מוכנים למות בשבילם. ואז למות בשבילם. שטח משוחרר לא יוחזר. אף לא מילימטר.

• לילדים טוב שגרה, אבל אם אתם יודעים שלא תאכפו שעת שינה, אל תקבעו אותה.
• עדיף שיאכלו מגירת ממתקים שלמה מאשר תגידו ממתק אחד ליום, ואז תישברו כשהיא בוכה, או תתנו לו פרס מתוק על התנהגות טובה (נזק על נזק על נזק).

אתם אלוהים. אלוהים לא חייב להיות הגיוני. וככה זה כן תשובה, כשאתם ההורים.

ובכל פעם שאתם עומדים להישבר, כי תאמינו לי, זה יקרה, רק תדמיינו את הפעם הבאה, וייצא לכם החשק.

ותחשבו על הילדים שלכם, על זה שאתם רוצים שהם ירגישו בטוח בעולם. שעות השקט שאתם תרוויחו הן רק בונוס.

עכשיו, כשאתם יודעים את כל זה, דמיינו מה עובר על ילד שאמא שלו קוראת לו “אבא”…

וחאלאס עם זה!!

ואמן שיהיה כבר שקט בדרום, לילדים וגם להורים.

קרדיט תמונה: Photo by Heike Mintel on Unsplash