לא מהקורונה צריך לפחד....

לא מהקורונה צריך לפחד....

לא מהקורונה צריך לפחד, אלא מבני האדם שסובבים אותה.

מקרה שקרה, נערה אושפזה לבירור סימפטומים שאינם קשורים בכלום לקורונה.

אף לא חברה אחת הגיעה לבקר אותה מכלל חבריה וזה די מובן עם כל החיידקים שמסתובבים שם ומי כמוני מבינה אותם ובכל זאת...

נו מילא זה, אבל גם לאחר ששוחררה, נתקלה לראשונה בחרם בבית הספר מסוג שמעולם לא נתקלה בו וגם לא אני.

ככל הנראה החשש מהקורונה ודומיו הצליח להכניע את מעט מהאנושיות של רוב חברותיה שאני מנחשת שמונחות על ידי הוריהן, לא להתקרב למי ששהתה ליד חיידקים ווירוסים בבית חולים.

תחושת מצורע זו הרגשה נוראה לכל אדם, לא פחות מכך לנערה שמסיימת תיכף תיכון ויש לה חברות שעוד הכירה כשהן כולן היו יחד בחיתולים.

אני רחוקה מלשפוט, אבל אפילו אני שחרדתית במעט מהקורונה על השלכותיה, לא חלמתי להתרחק פיסית מאנשים ששהו בבתי חולים ויצאו ממנו.

מה השלב הבא? להתרחק ממי שביקר בקופת חולים? אצל רופא המשפחה? בבית מרקחת? איפה זה יעצור?

קורונה קורונה, אבל יש עוד מיליון וירוסים וחיידקים סביבנו שאנחנו יכולים להידבק בהם ומעל כולם יש את המחלה הגרועה מכל – בורות וחוסר אנושיות ונגד זה אין ולא יהיה שום חיסון.

בבקשה בואו נישאר אנושיים. קורונה תעבור ככל הנראה כמו שבאה ובעוד כך וכך שנים יגיעו חולירעות אחרות שניאלץ להתמודד איתן. 

הדבר היחיד שיחזיק אותנו חזקים בעיקר מנטלית מול הלחצים האלה, בנוסף ללחצים אחרים שקיימים סביבנו הוא החוסן שלנו כחברה וכבני אדם ואם נאבד את זה אז אני כבר מעדיפה שהקורונה תיקח אותי עכשיו ותגרום לי להפסיד את כל "הטוב" הזה.

במשך כל השנים היא הלכה לבית הספר ולא הרגישה כמו שהרגישה באותו יום וחבל לי על דבר אחד- בעוד חודשים ספורים היא תתגייס לצה"ל ותתבקש לאמץ לחיקה ערכים של רעות, אחווה ואי הפקרת פצועים בשטח האויב.

מי חשב שהאויב הוא מעבר לשטח עוין ובתוכנו?

הדר גבעתי

כתיבה פרצה אצלי יום אחד כתשוקה והחליטה להישאר בנפשי לעולם.

כותבת בלי הפסקה ובעיקר בלילות, בשקט.

משתדלת להפתיע, לא מחפשת לרצות את הקוראים עם הברור והמוכר.

לשיגעון שלי אין מרפא.