חייבת לספר

“לפעמים הצורך הפנימי החזק ביותר, הוא הצורך לשתף, לחלוק את הסיפור שלי עם עוד אנשים. אולי כאשר המחשבות והרגשות פרוסים על הכתב לעיני כל – אולי רק אז אני מעזה להאמין למה שקרה”

את זה שמעתי ממנה. היא הייתה חייבת לשתף ולספר את הסיפור שלה, לפני שנעלמה מן העולם הממשי הזה.

הכל קרה לפני כמה שנים. היא הייתה בשיא אונה כאשר חלתה במחלה הארורה. כשגילתה כבר היה מאוחר מידי. אי אפשר היה להציל אותה. היא ידעה שיש לה זמן קצוב ומאותו הרגע, פשוט לא הפסיקה לכתוב, לא הפסיקה לספר את הסיפור שלה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. זה היה בהול. זה היה ללא פרשנות או דיונים – פשוט ככה ישר בפנים.

סיפורי האהבה שלה, סיפורי היחסים שלה עם העולם כולו. סיפורי הטיולים שלה ושירים. כן. פתאום גיליתי שכתבה המון שירים. ראתה חילזון על הדשא – כתבה עליו שיר. ראתה חסידה בשדה ליד הבית – כתבה עליה שיר ועוד ועוד ועוד. היא מילאה קבצים, מחברות, פתקים במילים. לפעמים מצאתי שורה בודדת אחת על דף גדול, לפעמים המון שורות על דפים קטנים.

“היום” אמרה לי יום אחד, שהתברר כאחד מימיה האחרונים “היום אספר לך על אהבה אחת טובה שהייתה לי” פתחתי את המחברת שלי והתיישבתי לידה. “אני חושבת שכבר כתבתי עליה” אמרה בקול חלש “אני רק לא זוכרת איפה” חייכה אלי בעצבות. “מזל שאת כאן כדי לשתף אותי” אמרתי בעליצות מדומה…כל כך לא רציתי שתלך, לא רציתי שתעלם לי מחיי. מחיתי דימעה קטנה, קרבתי את הכורסא אל מיטתה והיא התחילה לגולל את סיפורה.

“אתחיל מהסוף. בסוף הוא עזב אותי. בעצם אני חושבת שלא הייתה לי ברירה אלא ללכת. ככה היקום החליט בעבורי, בעבור שנינו. סיימתי את תפקידי איתו והלכתי. זה היה עצוב מאוד.”

אני מביטה בה ולא ממש מבינה מה היא רוצה להגיד לי. יודעת שבעוד כמה דקות היא תספר לי הכל וכמו בתמונה מטושטשת לאט, לאט הכל יתבהר.

” כשהכרתי אותו הרגשתי שהגעתי הבייתה. החיבוק החם שלו הקיף את כולי. נתן לי תחושה של ביטחון בעולם. תחושה שהנה האיש שישמור עליי, שיהיה בשבילי בדרכי החיים. בעיניים שלו ראיתי טוב. ראיתי כאב ובהמשך ראיתי אהבה. התאהבנו מהר. התשוקה הייתה גדולה. הרצון היה להיות יחד, לבלות, לדבר, לאכול, לישון, לחלוק מחשבות – פשוט להיות יחד. וואו איזו שנה חלקנו יחד. טיילנו בעולם, הצטלמנו המון, אכלנו טוב, צחקנו ורקדנו. הפנים שלנו הקרינו אור של אוהבים והכל נראה ורוד ומקסים. החברים מסביבנו היו מאושרים עבורנו. אני הייתי מאושרת כמו שהרבה שנים לא הייתי ובראשי כבר נרקמו חלומות.”

היא עוצרת רגע למחות דמעות, מבקשת כוס מים להרטיב את הגרון הניחר. אני רוצה לשאול אותה המון שאלות אבל לא רוצה להפריע לשטף סיפורה.

“יום אחד הוא ביקש ממני שאתחתן איתו. צחקתי ואמרתי שזה לא בשבילי, שיש לנו אהבה טובה ולמה לקלקל אותה. ובכלל שלא יאה להציע נישואים בלי טבעת. מאז היינו מתבדחים על עניין הנישואים כשהוא בסופו של דבר היה אומר שבעצם הוא לא רוצה להתחתן, הוא רק רוצה אישה שתצעד לידו במסע החיים ושבעצם מצא אותה כבר – אותי.

כעבור כמה זמן משהו השתנה. אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע הזה שבו הדברים התחילו להשתנות, אני אפילו לא יודעת איפה הייתי כשזה קרה. אני חושבת שבאותו הרגע לא הייתי במייטבי, לא הייתי מספיק ערה. מאותו הרגע הכל השתנה. הוא כמו הלך ונסגר, הלך במעגלים לתוך עצמו. לא מצליח להסביר לי במילים מה בעצם קרה. אמר לי שאנחנו שונים כל כך ושהשונות הזו בלתי ניתנת לגישור. אמר שזה לא אני זה הוא. שאני כזו פתוחה והוא כזה מופנם. אני ניסיתי, באמת שניסיתי להבין, לתמוך לאהוב ללא גבול, לתת זמן ומרחב פשוט להיות שם עבורו.

ואז כשיום אחד קם והלך בלי להסביר, הבנתי שהוא כבר לא שלי. הבנתי שהוא כבר לא יחזור. שאיבדתי אותו לתמיד. הבנתי גם שאני צריכה ללכת. שהרי אנחנו נכנסים לחיים של אנשים ולפעמים כשתפקידנו מסתיים אנחנו הולכים. שלא תביני אותי לא נכון, לא רציתי. נאחזתי חזק בזיכרון האהבה שלנו, בזיכרונות המשותפים והיפים. לא רציתי לשחרר אותו ממני, לא רציתי להיות שוב לבד. אבל כמו שאמרתי לך בהתחלה : בסוף הוא עזב אותי. בעצם אני חושבת שלא הייתה לי ברירה אלא ללכת. ככה היקום החליט בעבורי, בעבור שנינו. סיימתי את תפקידי איתו והלכתי. זה היה עצוב מאוד.”

היא נאנחה, חנקה את דמעותיה. אני ניגבתי את דמעותיי, חיבקתי אותה בעדינות והיא המשיכה:

“תכתבי שהייתה זו אהבה טובה, תכתבי שהרגשתי שיש ביננו ממש חיבור מהנשמה. כן ככה זה ממש היה, ולפעמים דברים משתנים והיום אני יודעת שהכל קורה לטובה.

באותו הזמן ממש כעסתי, ממש בכיתי עם כל מחשבה עליו, למראה התמונות המשותפות שלנו. כתבתי כמה שירים שהסבירו לעצמי את מה שקרה, תחפשי במחברת הזו”

היא מושיטה לי מחברת עם כריכה פרחונית, אני פותחת אותה ומוצאת שם את השירים שלה :

“אני רוצה לצעוק מכל מרפסת אפשרית

שנפרדת ממני

שבחרת לברוח, שבחרת לא לאהוב יותר

אני רוצה לצעוק עליך, להרביץ לך

אני רוצה לשנוא אותך, אני רוצה לקבל תשובה

במקום זה שולחת לך אהבה.

מאחלת לך כל טוב.

מחבקת את עצמי חזק, נותנת לעצמי לבכות”

“את השיר הזה כתבתי ממש אחרי שהודיע לי שהוא הולך, היית פשוט ממוטטת. אחרי כמה ימים, כשהתחלתי לעכל את הפרידה כתבתי את זה:”

אריזות

מתחילה לארוז אותך.

תחילה אורזת את הקול – פתאום שכחתי איך נשמעת כשאהבת.

אחר כך אורזת את המבט – כבר נשכח ממני מבטך המשתוקק.

לאחריו אורזת את הליטוף – הצמרמורת כשהיית נוגע בי, נעלמה.

ואז אורזת את המחשבות – כבר לא חושבת עליך כל דקה.

ועכשיו תור התמונות – הן עדיין נמצאות אצלי בזיכרון אך צבען דהה.

והגעגוע? הוא הולך ונעלם בתוך האריזות

והאהבה. אותה הכי קשה לארוז, לא מוצאת עדיין אריזה מספיק גדולה

גם היא ודאי תקטן עם הזמן..

שקט השתרר בחדר המואר אחרי שהיא הקריאה לי את שני שיריה. הייטבתי את השמיכה סביב גופה, מזגתי לה עוד מים. היא הסתכלה על המחברת שלה ובמבטה ראיתי געגוע.  

 Photo by Nadine Shaabana on Unsplash