כבר שלושה ימים הבת שלי בבידוד כמו עוד אלף תלמידי בית הספר התיכון שהיא לומדת בו, אבל לצערי זה רק לכאורה….
כל החיים אנחנו לומדים שיעורים חשובים ואני די בטוחה שהבת שלי לומדת כאן שיעור חשוב באזרחות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה והכל בבידוד, סליחה שיעור אחד.
“אמא לא כל החברות שלי בבידוד כפי שהן נדרשות וזה ממש דפוק, כי אני מקפידה ממש”.
אוי כמה שאת צודקת בתי היקרה וזו שרגע לפני מילוי חובתך בגיוס לצה”ל. להיות אזרח בישראל זו אחריות שמגיעה עם קשיים גדולים, אבל הקושי הגדול מכולם הוא לא להרגיש פראייר ונדפק לנוכח כל הישראלים “היפים” האחרים ששמים פס על החוקים.
אני לומדת הרבה מהבידוד שלה ובכלל מתופעת הקורונה הזו ונזכרת למה אהבתי כל כך את לימודי התואר הראשון שלי בנושא סוציולוגיה ואנתרופולוגיה וכמה חלק מהתאוריות המשעממות של אז מתעוררות לחיים לנגד עיניי.
ישראל היא ללא עוררין כר פורה כל כך לניסוי חברתי מופלא ונכון שאנחנו לא מייצגים את שאר האומות בכפר הגלובאלי, אבל אנחנו בהחלט תופעת טבע מדהימה, אבל גם לא מאד מיוחדת במינה.
מצד אחד נראה שאנחנו המדינה שהכי בהיסטריה מול המגיפה הזו ומצד שני יש כאן אזרחים לא מעטים שתמיד רואים בחוקים הן בכביש, בצבא, במקומות העבודה וגם בעת מגיפה כהמלצות בלבד. לא מעט מהפעמים האלה זה עולה להם ולנו באבדות קשות. רואים את זה בשיעור תאונות הדרכים המטורף, תאונות בצבא ובחשיפה והתפשטות מיותרת של המחלה הארורה הזו שנוגסת בנו.
אמרו למשל להישאר בבידוד – אז אמרו…הרי זה לא כזה קריטי אם הילד יסתובב בין הבתים או אפילו בביתו ויסכן את שאר בני המשפחה או יילך למקום עבודתו כי הכיס שלו מעל הבריאות של כולנו ועל הזין שלו ולא אני לא מצטערת שאני מקללת בפומבי.
לא לעשן במקום ציבורי, לא לסמס בנהיגה, רמזור אדום, שלט עצור, הגבלת מהירות ל-90 קמ”ש, חניית נכים, לא לבנות ללא היתר בניה, אין כניסה, קופה רק לעשרה מוצרים, לעצור במעבר חציה, לכבות את הנייד או להשתיק במהלך ההופעה/ הצגה, שעות ביקור רק בין שמונה לעשר, לא יותר מעשרה אנשים במעלית, המקום מכיל רק 1,200 אנשים, לנשים בלבד, לגברים בלבד, כשהיא אומרת לא ומתכוונת לזה, לא לגעת, מסוכן לציבור, סכנת התחשמלות, אין מעבר, נא לא לעבור-שטח פרטי, זהירות שביר, מקומות שמורים, לא להחנות מול השער, חניה פרטית, לא לקטוף, לשמור על השקט, להמתין בתור/למספר, שעות הקבלה, נא לא להתקשר בשבת או אחרי עשר בלילה, לכבד, לא לעשות שיימינג, חייל שפר הופעתך, שמור על טוהר הנשק ואהבת רעך כמוך… פחחח.
אין ספק שעם כל זה שאנחנו ארץ נהדרת ההתנהגות של ישראלים רבים בארץ ובחו”ל, מספקים לי חומר לכתיבה לבלוג שלי ולהעברת מסרים למי שמוכן לשמוע ובעיקר להקשיב. אני לא מנותקת מהמציאות ואם אחפש לא רחוק מעצמי אגלה שגם אני מפרה פה ושם כללים ובכל זאת כשזה נוגע לסכנה ממשית/ בריאותית אני לעולם לא אעשה משהו שיסכן אותי או סביבתי הקרובה או הרחוקה באופן מודע וחסר אחריות לחלוטין.
אני שמחה על דבר אחד מהבידוד הזה, במעט כל כך שאני שומעת ורואה את הבת שלי בימי הבידוד שלה, למדתי הרבה מאד עליה ועל הכוחות שהיא מגלה. אני יושבת על הספה בשישי בערב ומתמוגגת שכנראה לא דפקתי לה את החיים או הראש עם אירועי הגירושין ומבינה שגידלתי ילדה לתפארת.
עכשיו רק נשאר לדאוג שהיא לא תרגיש פראיירית לנוכח כל השאר שיפרו מול עיניה, ללא טיפת בושה את כל הכללים והחוקים ושהיא תבין שעדיין הדרך של היושר והיושרה הם הדרך הנכונה לחיות בחברה מתוקנת ובזכותם עוד יש לנו סיכוי לשרוד כאן אחרי הקורונה ושאר המכות שיגיעו.
