תגובה אלרגית

תגובה אלרגית

בשבריר השנייה הראשונה הוא נבהל. לא ממנו, מהצרחה. כולה גיהקתי, מה הדרמה? אבל אז הוא ראה אותו על שולחן הקפה, בתוך שלולית דם קטנטנה, באמת קטנטנה, מתכווץ ומתרחב, כמו שהוא תמיד עושה. שוב פעם. פנינה גלגלה עיניים באופן בלתי רצוני וצנחה אחורה על השטיח.
 
"היי היי, זהירות" תומר צעק לצידו השני של מעבר החציה. הילד חייך ועצר את אופניו בחריקה. "אל תדאג, ראיתי את הרמזור, סבא'לה" ענה וירק על המדרכה. הוא הסתלק משם, מבלי לחכות לאור האדום שיתחלף. "אני בן 32" תומר קרא אחריו, וחיכה לאיש הירוק ברמזור בסבלנות. הוא חיכה בתחנת רוטשילד-בלפור לקו 21, מביט במסלול האופניים הסואן שמעבר לכביש. גם אם היה רוצה, ונגיד שהיה רוצה, לא ידע בכלל איפה יש נקודת איסוף של תל-אופן. הוא חיכה וחיכה, אבל האוטובוס התגרה בו. הפעם היחידה שרכב על אופניים הייתה בגיל 4, בבית של מור גיינר. להורים שלה הייתה אחוזה במעלה גבעה, ליד הפרדסים של רעננה. היא זכורה לו כטירת ענק, כמו בסרט של דרקולה, מוקפת עננים שחורים וברקים. באחת הפעמים שהלך אליה אחרי הגן, מצא בחצר זוג אופניים עם גלגלי עזר, ומיד קפץ על ההזדמנות והחל לדווש. הוא תהה למה ההורים שלו מעולם לא טרחו לקנות לו אופניים משלו, עם גלגלי-עזר או בלי. דווקא אחיו הגדול היה רוכב רציני, ונהג לרכב את כל אחוזה מהפארק ועד לצומת רעננה-כפר-סבא כל שישי בבוקר, כולל להעלות את האופניים במדרגות, על הגב, עד לדירה שלהם בקומה הרביעית. רוכבים אחרי רוכבים מילאו את שביל האופניים ברוטשילד, והוא עדיין ממתין בתחנה לקו 21, לבדו. הוא נזכר פתאום בפעם ההיא בכיתה ז', כשאמא שלו ניסתה בכל-זאת ללמד אותו לרכב, על אופני-ההרים המסיביות של אחיו. הוא החזיק בכידון כאילו היה תלוי על קצה צוק, עיניו פעורות ודבוקות למדרכה שנראתה רחוקה מתמיד, בזמן שאמא שלו דוחפת אותו לאורך הרחוב ההולנדי, ליד התיכון. כשדחפה, פלטה קולות אנחה שגרמו לארוחת הצהריים שלו לשקול לעשות קאמבק. ישר הוא נזרק ללילה ההוא שהתעורר מסיוט ורץ לחדר השינה של הוריו, מבלי לדעת שמיד יחזה בסיוט נוסף. זה היה מראה ששום פסיכולוג לא הצליח למחוק ממגירות זכרונו, והסאונד שליווה אותו נשמע בדיוק כמו שאמא שלו נשמעה כרגע. מנסה להתנער, הוא פידל במאמץ. "עוד, עוד קצת" אמרה והתנשפה, אוחזת בידה האחת באחוריי המושב ובכידון השמאלי ביד השנייה. איך אפשר להתרכז ככה? "דיי כבר, אני לא מצליח!" גער בה בזמן שירד מהאופניים ובעט בהם לקרקע. הוא רץ חזרה הביתה, והקיא את הלב שלו החוצה. זאת הייתה הפעם הראשונה, ומאז לא עלה שוב על אופניים.
 
האוטובוס כבר היה אמור להגיע. הוא המשיך לסרוק את הרוכבים על מסלול האופניים באדיקות. סבתא עם שיער פרוע, אמא עם תינוק, גבר בגיל העמידה בטייץ צמוד מאד. הוא כבר הרגיש את גוש הבחילה מתיישב בגרון, כשקו 21 הואיל בטובו לקטוע את המופע. הוא ירד בתחנת דיזינגוף-גורדון, ועלה ברגל לרחוב בן-יהודה. בכניסה לבניין, ראה מעטפה חומה קטנה מבצבצת מתוך תיבת הדואר שלו. הוא עלה במדרגות ופתח אותה בדרך לדירה. סוף-סוף הגיעו האוזניות שהזמין. "מה זה החרא הזה?" אמר כשהוציא את תוכן המעטפה – כפית תה בצורת בת-ים ממתכת בצבע סגול. זה בטח של השכנה, תמיד מתבלבלים בתיבות שלהם. הוא עצר בקומה 3 ודפק.
"תרמנו במשרד" נשמע מבעד לדלת.
"זה השכן"
הדלת נפתחה ובחורה ג'ינג'ית צעירה בפיג'מה ורודה ועיניים גדולות עמדה בכניסה בפרצוף רציני.
"היי"
"וואו, את הרבה יותר צעירה ממה שדמיינתי"
"דמיינת אותי?"
"לא, כאילו, התכוונתי –"
"מי אמרת שאתה?"
"כן, סליחה, אני תומר. לוי. מהקומה מעליך"
"היי תומר לוי מהקומה מעליי"
"תמיד מתבלבלים בתיבות שלנו"
"א-הא"
"את באמת פנינה לוין?"
"זה מה שכתוב לי על הדלת"
"אני לא מכירה הרבה פנינות מתחת לגיל 70"
"אתה מכיר הרבה פנינות?"
"האמת שלא"
"טוב, היה נעים להכיר" אמרה, והסתובבה לסגור את הדלת.
"אהה רגע, אני פה בגלל הכפית"
"הכפית?"
תומר הושיט לפנינה את המעטפה הפתוחה, והיא חטפה אותה מידיו בעיניים סקרניות, שלפה את הכפית החוצה והחלה לקפץ בפתח דירתה, תוך שהשמיעה קולות קטנים וסנאיים.
"חיכיתי לכפית הזאת. הכנת פעם תה עם כפית סגולה?"
"אהה לא"
"קפה?"
"לא הכנתי כלום עם כפית סגולה"
"לא לא, שאלתי אם אתה רוצה קפה"
"אה..כן, למה לא?"
ותומר צעד פנימה והדלת נסגרה מאחוריהם. הדירה של פנינה הייתה פחות או יותר באותו הגודל והמבנה של דירתו. מסדרון קטן שמוביל לסלון, משמאלו המטבח ומאחוריו חדר השינה והמקלחת. הוא התיישב על ספה צהובה, שישבה לדעתו ממש בדיוק מתחת לאיפה שממוקמת הספה האפורה שלו, ומיד הבחין בפוסטר שתלוי מעל שידת הטלוויזיה שממולו. אופניים על רקע תעלה באמסטרדם, קצת קלישאתי, חשב. על השידה עצמה ישבה תמונה, בה עמדה מי ששיער לעצמו שהיא פנינה, בילדותה, ליד גבר עם שיער אפור מבריק. שניהם חובשים קסדות צבעוניות ואוחזים בכידוני האופניים שנחים ביניהם, כשמאחוריהם הרים ירוקים. משמאל לתמונה עמד פסלון מתכת קטן, של, איך לא, זוג אופניים. הוא החל לבחון את הסלון בדאגה. מכל פינה בצבץ אזכור לפעילות החיונית שכל ילדון ידע, מלבדו. תמונות ממוסגרות בגדלים שונים מטיולי אופניים בארץ ובחו"ל, איור של אופניים עמוסות פרחים, מחזיק מפתחות של אופניים זרוק על שולחן הקפה, הוא היה מוקף. פנינה יצאה מהמטבח עם שתי כוסות קפה והניחה אותן על השולחן. "אתה אוהב לרכב?" שאלה כשהתיישבה לידו, חושפת שיניים צחורות ומסודרות למשעי, עיניה הירוקות נדלקו וחייכו אליו לראשונה מבעד לפוני ג'ינג'י קצר, שכיסה את המצח שלה ואת הגבות. "לא בקטע מתלהב, אבל אבא שלי הוא יושב ראש איגוד האופניים בישראל ואני אלופת מרוץ XCO כבר 4 שנים ברצף. טוב, 3 שנים, אבל 2017 היה מכור, לא חשוב, לא מדברים על זה. לא אמרת לי אם אתה רוכב. בטח יש לך אופניים חשמליים, נכון? הכי בייסיק. לא תתפוס אותי על דבר כזה בחיים, אני רק מפדלת. לכל מקום, גם בחורף, יש לי שוקיים של שור". פנינה טפחה על שריר התאומים ותומר בלע רוק באיטיות והרגיש את הגוש בגרון. שתי שניות אחרי זה – זה כבר קרה. הוא הקיא את הלב שלו החוצה, ממש על שולחן הקפה. פנינה צרחה באימה, אבל לפני שהוא הספיק להסביר, היא כבר שכבה מעולפת על שטיח הפרווה הלבן, שלמזלה ריכך את נפילתה. "שיט". הוא קם מהר וניגש לתפוס לה את הראש, לא בטוח מה עושים בכזה מצב. הוא מעולם לא הקיא את הלב ליד מישהו זר. הוא שקל לאסוף את הלב מהשולחן, אבל חשש שפנינה תבלע את הלשון לפני שיספיק, ולא יכול היה לקחת את הסיכון למוות מוחי על המצפון שלו. הוא סטר לה במה שהרגיש לו כמו תנועה מתונה וקרא "פנינה! פנינה!" עד שפקחה את עיניה וכיווצה את הגבות. "מה אתה עושה, למה אתה מרביץ לי?" היא קמה מהר והחליקה את כפות ידיה על הבגדים, מסירה שיערות לבנות קטנות שנדבקו אל הפיג'מה הוורודה.
"סליחה, את התעלפת, לא ידעתי מה לעשות"
"התעלפתי? על מה אתה מד–" ולפני שסיימה את המשפט, כבר הבחינה מחדש בלב הפועם שנע באי נוחות על שולחנה ונפלה אחורנית, שוב, הפעם על הספה הצהובה, תוך שהיא מעיפה עם גב כף היד שלה את האגרטל דמוי השיש לרצפה.

מסתבר שזמן ההתאוששות מתקצר בין עילפון ראשון לשני, מפני שהיא הספיקה להתרומם עוד לפני שתומר קם מהשטיח והתיישב לצידה על הספה. היא בהתה באיבר האדום והעיניים שלה, שגם ככה היו ענקיות, איכשהו נפערו עוד יותר.
"אני מצטער, זה קורה לי לפעמים, אני אלרגי לאופניים, זה סיפור ארוך"
פנינה קרבה את פניה בזהירות לשולחן וחקרה את האיבר החשוד מכמה זוויות.
"זה הלב שלי" אמר וחייך חיוך הססני "זה בסדר אם אני...אני יכול?" ושלח יד איטית למרכז השולחן, תופס בלב בזהירות. "יש לך שקית?"
היא לא הנידה עפעף. עצירת פעולת המצמוץ שלה הגיעה לדרגת אומנות. "במטבח" אמרה באדישות, שקועה בשלולית האדומה שנותרה מולה. תומר הלך למטבח וחזר עם שקית שקופה של השופרסל וסמרטוט כחול. "כמו חדש" אמר כשסיים לנגב את הלכלוך. "אני מצטער על האגרטל שלך".
"שטויות, זה ממקס סטוק" פנינה אמרה מבלי להסיט את המבט מהשולחן אל השברים הזולים. "איך אתה עדיין חי?"
"מתרגלים. אניוואי כדאי שאני אחזור לדירה, אני לא כל-כך אוהב לדחוף אותו חזרה פנימה מול אנשים. את בסדר?" פנינה הרימה את העיניים לכיוון תומר באיטיות, מתעכבת כמה שניות על שקית הניילון הרוטטת ועולה עד לפרצופו שלבש חצי חיוך מתנצל. היא מצמצה לראשונה מזה כמה דקות ארוכות. "היה נחמד להכיר" זרק ונמלט בזריזות מהדירה, משאיר מאחוריו אבק כמו שרק אדם שהולך הרבה ברגל יכול. פנינה לא טרחה לקום לנעול את הדלת. היא נשכבה על הספה בתנוחת עובר ובהתה בנקודה רנדומלית בקיר. איך..מה..מי לעזאזל אלרגי לאופניים?

נטע דריטר

30, תל-אביב.


אני שופכת את הלב שלי החוצה
עבורי זה תרפויטי
כולכם הפסיכולוגים שלי
ואני כמו חומר גלם עמיד
מתעצבת מפעם לפעם
לאט, אבל ממש לא בזהירות
מקבלת צורה חדשה 3>